בסוף הקאובוי מגיע לארץ בשבוע הבא,
כנראה לשנה, לפחות זה התכנון שלו כרגע.
אצלו דברים יכולים להשתנות מקצה לקצה תוך כמה ימים...
הוא כל הזמן מגשש לגבינו, האם אני יכולה לחיות חיים כאלו כמו שיש לו, איך אני אגיב בכל מיני מצבים שהוא עובר הרבה, ואני לא יודעת מה לענות לו.
אני לא אוהבת יותר מדי בלגנים, אני לא זקוקה לאדרנלין בכמויות מטורפות, אני אוהבת שקט ושלווה, ובסיס יציב לצאת ממנו להרפתקאות קטנות וגם לא במינונים מוגזמים.
יצאנו בגיל 19 אם אפשר לקרוא לזה "לצאת", לא היינו זוג דביק, לכל אחד מאיתנו היו חיים נפרדים, היינו נשארים יחד בבסיס בתורנויות ולפעמים יוצאים גם אחרי שעות העבודה לכל מיני מקומות. בגיל 19 מי בכלל חשב רחוק קדימה? בטח לא אני...
אני יודעת שכשהוא חי בטבע הוא רגוע יותר, עושה פחות שטויות, פחות זקוק לריגושים.
אבל עדיין טבוע בו יצר ההרפתקנות וההתמכרות לריגושים ואפילו נטיה להרס עצמי במידה מסויימת, כשהוא נוסע כמו מטורף על האופנוע למשל...
האם אני רוצה לחיות איתו ככה? לא נראה לי...
האם הוא ישתנה? לעולם לא!
כשהוא יגיע ונפגש נצטרך לדבר על הכל, זה לא יהיה קל, הוא יצטרך להבין שהגיע הזמן לשחרר ולהמשיך הלאה.
תמיד נשאר חברים טובים, תמיד תהיה לו פינה חמה בליבי, אבל לחיות ככה אני לא מוכנה.
לא בריא לי. אני זקוקה לשלווה בחיי, לאקשן קטן במידה, לא ללונה פארק מטורף בלי מילת בטחון.
זו לא אני...
זה אתה... לא בשבילי, למרות האהבה.
לפני 17 שנים. 17 בינואר 2007 בשעה 14:07
