עצוב לי קצת עכשיו, למען האמת...
מאוד רציתי שהוא ינצח, רציתי לראות אותו מגיע לפסגה כפי שהוא ראוי, וזה לא קרה.
אני יודעת שהוא כבר מאוד מצליח, והקריירה שלו בנסיקה, והוא עומד להתחתן והוא מאושר, ורציתי בשבילו יותר, רציתי בשבילו הכל, רציתי שיזכה, רציתי שיגיע אפילו עוד יותר רחוק.
אולי הוא מרגיש אפילו הקלה עכשיו, אני לא יודעת. עוד לא דיברנו. לא רציתי להתקשר הערב. הוא עם זוגתו ועם המשפחה.
מחר אני אתקשר ואשמע ממנו חוויות, או שאתן לו לנוח כמה ימים קודם. אני יודעת עד כמה הוא זקוק למנוחה.
הוא אחד החברים הכי טובים שלי, איש מדהים, אדם יקר.
הוא העמיד אותי על הרגלים כשהייתי מרוסקת, הוא עזר לי בצעדי הראשונים כשפתחתי את העסק, הוא טיפל בי במסירות הרבה פעמים כשהייתי חולה, הוא חבר מדהים! הוא כבר הרבה יותר מחבר – הוא כמו משפחה.
הוא מהחברים האלה שמרוב שאנחנו קרובים כבר המשפחה שלי מכירה אותו ואני מכירה את המשפחה שלו. אפילו במשפחה של זוגתו הרגשתי בבית...
אנחנו מדווחים אחד לשני על כל צעד משמעותי בחיים, וגם מדברים על שטויות.
ולמרות שהוא עסוק בטירוף הוא תמיד משתדל למצוא את הזמן בשבילי, במיוחד אם קרה משהו חשוב. במשבר הכי קשה שעברתי בחיים הוא היה לצידי יותר מהחברות הכי קרובות.
אין לי הרבה חברים כמוהו, אני יכולה לספור אותם על כף יד אחת, והוא הותיק מבין כולם.
מעל 10 שנים שהוא בחיים שלי, הדבר הכי טוב שיצא לי מהאקס ההוא שיצא מטומטם. אבל ההיכרות איתו שינתה לי את העולם.
בשבילי הוא תמיד יהיה המנצח, בשבילי הוא תמיד במקום הראשון!
לפני 17 שנים. 28 בינואר 2007 בשעה 0:48
