כמה שאהבתי את הפרסומת הזו לפני המון שנים... הקשישה המפזמת "תרמתי דם תרמתי דם" לפי מנגינת כרמן של ביזה (האופרה האהובה עלי).
בגיל 16 התייצבתי נרגשת בפעם הראשונה לתרום דם ומאז אני משתדלת לתרום כל שנה.
כמובן שזכיתי להתעלף מספר פעמים אחרי (מי האידיוט ששכח להודיע על בגרות בספורט - ריצת אלפיים, שהתקיימה יום אחרי התרומה השניה???)
אבל זו תמיד חוויה טובה עבורי, למרות החולשה הקלה אחרי (לחץ דם נמוך שעולה קצת לקראת ההתרמה וככה מאשרים לי לתרום).
קמתי הבוקר עם חיוך אחרי לילה נעים במיוחד, בדקתי במטבח מה חסר ויצאתי לי בצעדים קלים לסופרמרקט הקרוב.
בדרכי ראיתי את הניידות של מד"א והמתנדבים וההמולה המרגשת של אתר ההתרמה ומיד אחרי שהצטיידתי במטעמים לשבת, שמתי פעמי אל נקודת ההרשמה.
משנה לשנה יש יותר בירוקרטיה בדברים האלו, הטופס הולך ומשמין, עמדת המוגלובין בצד אחד, עמדת לחץ דם בקצה האחר, עמדת אוכל ושתיה (בעיר הזו מפנקים, הביאו פיצות, עוגות, שתיה ממש מגוונת) ותור שלא נגמר...
ואני עם השקיות עוברת מעמדה לעמדה, עונה על שאלות שוב ושוב עד שהגיע הזמן להשכב ולהקיז קצת דם לשקית.
המיטה הזו היתה נוחה כל כך ואני אחרי לילה ישראלי (ככה אני קוראת ללילה כחול לבן 😉
כמעט נרדמתי...
מוסיקה נעימה התנגדה מהרדיו בניידת, המתנדבת היתה מקסימה והרגשתי כמו בספא כמעט...
חזרתי הביתה, חם בחוץ, 3 קומות בלי מעלית וחצי ליטר דם פחות - כמובן שחטפתי סחרחורת קלה ונעימה.
מזוכיסטית שכמותי (:
שתיתי קצת, נחתי קצת ובאתי לספר חוויות
לפני 19 שנים. 3 ביוני 2005 בשעה 11:14
