נסעתי עכשיו ברכבת, מהצפון חזרה למרכז.
בקרון לא רחוק ממני ישבה אשה בערך בשנות ה- 50 לחייה וביקשה מאנשים לעזור לה בכמה שקלים, כי אין לה אוכל לחג והיא רעבה.
כל מי שמכיר אותי יודע שאם אני יכולה לעזור - אני אעשה זאת. כסף לא היה עלי בשפע, היה לי שטר של 20 ש"ח שזה טיפה יותר מהנסיעה שלי מהרכבת הביתה, אבל היה לי תיק מלא באוכל טוב מהבית.
אמרתי לאישה הזו: גברתי, כסף לתת לך אין לי אבל יש לי פה תבנית מלאה פשטידת פטריות וגבינה שהכנתי עם אמא ויש לי פה הרבה פירות, קחי את זה שיהיה לך בחג, לי יש עוד אוכל בבית.
היא הסתכלה עלי במבט מלא בוז ואמרה לי: "מה יעזור לי האוכל הזה?"
החייל שישב לידי ואני לקינו באותו רגע בתדהמה.
לפני רגע היא בכתה לנו שהיא רעבה, שאין לה אוכל לחג, ואני מציעה לה פשטידה ודובדבנים ופיטנגו, והיא מסרבת?
אני הצעתי לה את האוכל שלי והיא לא רצתה לקבל אותו?
והיא ממשיכה לבקש מאנשים בקרון כסף, שיעזרו לה בכמה שקלים, אבל כולם שמעו את הסירוב שלה לקבל את האוכל ולכן אף אחד לא היה מוכן לתת לה כסף.
והיא לא נראתה מסוממת או אלכוהוליסטית, היא היתה לבושה יפה ולא מוזנחת, ובהחלט לא סובלת מתת תזונה (ליתר דיוק זו היתה אישה די שמנמנה).
ואני חזרתי הביתה והקול שלה עדיין מהדהד בראשי, רגע אחד התחינה על סף בכי לכסף לקנות אוכל ורגע אחר כך הטון מלא בוז "מה יעזור לי האוכל הזה?"
ושוב בהרבה עצב עולות בי סיטואציות אחרות בהן ניסיתי לעזור ונתקלתי בקיר אטום, הרי אי אפשר לעזור למי שלא מוכן לעזור לעצמו ולקבל את העזרה...
והיו מקרים שהעזרה שרציתי לתת לא היתה לאדם זר, אלא לאנשים ממש קרובים ואהובים, והם לא באמת הושיטו את היד לקבל את העזרה, ונשאר תקועים באותה סיטואציה בלי רצון אמיתי לשנות דבר.
אבל המשיכו, כמו הגברת הזו ברכבת, לבקש עזרה...
לפני 18 שנים. 12 ביוני 2005 בשעה 13:51
