כל האמירות "לא מצפים אז לא מתאכזבים" או כמו שאבא שלי אומר "ציפיות זה לכריות" לא תמיד עוזרות...
כשמאוד רוצים שמשהו יקרה אז יש ציפיה, או ציפיות.
ואני כל כך רוצה שהמאמי ממיאמי יכנס למסנג'ר כשאני שם, כשיש לי ולו זמן לדבר שעות, ולא תמיד זה מצליח.
אתמול הוא נכנס בלילה, אחרי שסיים איזו ישיבה בעבודה, ורצה לדבר איתי ולי לא היה זמן, הייתי צריכה לצאת לאירוע. היו לי רק 10 דקות איתו ואז יצאתי.
והיום השותפה שלי תפסה את המחשב רוב הזמן וכשהלכה לישון ואני התיישבתי פה, והוא לא היה...
ואני ערה שעות על גבי שעות ומקווה...
אולי עכשיו פתאום הוא יכנס וכל העייפות תעלם?
אולי עכשיו הוא יבוא ויצחיק אותי בפרצופים החמודים שלו, ויקסים אותי בשנינות שלו, וירגש אותי במחמאות שלו ויחרמן אותי במילים ובמעשים מול המצלמות...
ואולי הוא גם יתקשר כדי לשמוע את קולי, הוא אוהב לשמוע אותי צוחקת, או גונחת וגומרת, הוא רוצה לראות אותי כשזה קורה. לשמוע אותי.
ושנינו מצפים ליום שבו נטעם אחד את השני, נריח, ניגע, נרגיש יותר ממה שהמרחק הזה מגביל אותנו.
והיום הזה יגיע רק בעוד חודש, חודש שאולי יעבור מהר כשאני עסוקה במשך היום, אבל בלילה מול המחשב - אם הוא לא מולי במסנג'ר זה מתארך כל כך.
והוא איתי כל היום במחשבה, ואיתו באות התהיות: האם גם הוא באמת חושב עלי כל היום כפי שהוא אומר? כפי שאני חושבת עליו? האם כשניפגש זה יהיה חלום או סיוט? ואם זו תהיה אהבה גדולה - איך נחיה ככה כשהוא נוסע וחוזר ולי יש עסק כאן?
ואני מנסה להרגיע את עצמי, קודם תני לדברים לקרות, תראי מה יהיה כשיגיע, תראי בכלל מה יקרה בחודש הזה, הרי בחודש הרבה דברים יכולים לקרות, ולפעמים אני מחליטה לא לחשוב עליו יותר, לוותר מראש על הבלגן הזה שבקשר ממרחקים.
ואז פתאום הוא עולה מולי במסנג'ר וישר פותח את המצלמה, ומול החיוך הגדול שעולה מולי אני נמסה ומחייכת "חיוך של דולפינה" ככה הוא קורה לחיוך שלי...
והלב שלי נכבש מחדש, והפרפרים בבטן רוקדים ריקוד פראי, וכל הספקות נעלמים, וכל הפחדים מתפוגגים...
ולכן בכל לילה אני יושבת פה ומחכה, לאיש הזה שעושה לי פרפרים וחיוך של דולפינה, ומצחיק ומרגש אותי, ואני נשארת עבורו בהמתנה.
לפני 19 שנים. 19 ביוני 2005 בשעה 2:01
