וניל עם פיצפוצית

עוד מעט, בשעה טובה, החבר הטוב שלי, הקוסם, מתחתן עם זוגתו המקסימה.

הקאובוי הבהיר לי שאין מצב שהוא בא לחתונה, יש לו אנטי לכל הטקסים האלו אפילו יותר ממני. הוא יודע שאני חייבת ללכת ושהאקס הקרציה שלי יהיה שם...
הוא אמר שהוא ישתדל לבוא אחרי שיסיים את עיסוקיו היום אבל הוא לא נכנס לקרקס הזה.

אין מצב שלא אגיע לשם, זה החבר שהכי עזר לי במצבים קשים, עזר לי לבנות את עצמי מחדש אחרי פרידה קשה ועזר לי לבנות קריירה, וטיפל בי כשהייתי חולה. הוא לא סתם חבר טוב, הוא כמו אח, ומחתונה של אח לא מבריזים, אפילו אם השטן בכבודו ובעצמו מוזמן לשם ולא ממש בא לי לראות אותו.

החבר וזוגתו יודעים שאגיע לבד, אמרתי לו מראש שהסיכוי שהאיש שלי יסכים להופיע בחתונה שואף לאפס. אני מכירה אותו כל כך טוב והיה לי ברור שהסיכוי שיפתיע אותי ויסכים להתלוות אלי לחתונה קלוש במיוחד. אני יודעת שאני אצטרך לענות על השאלות עליו די הרבה, ואני יודעת שיהיה לא פשוט להתחמק מהאקס שאני לא רוצה לראות, שבטח יגיע בלי אישתו בתירוץ שהיא צריכה להשאר בבית עם התינוק, כדי שהוא יהיה חופשי להציק לי ולבגוד עם מי שרק תסכים לתת לו לגעת בה.

לשמחתי אני מכירה פרט לחברים המשותפים הרבים גם את המפיקה של הקוסם (זה היה שידוך שלי) אז אם האקס יעצבן אותי יותר מדי אני "אהיה מאוד עסוקה" איתה. ויש גם את האחיות שלו שאני מכירה היטב, אז לא תהיה לי בעיה להתחמק, אני מניחה. אפילו את המשפחה של אשתו (אוטוטו, כבר לא החברה שלו, אלא אשתו 😄 אני מכירה לא רע, מרוב שהוא הפך אותי להיות חלק מהמשפחה.

השמלה האדומה כבר מגוהצת (סיוט בפני עצמו - לגהץ בחום הזה כשאין מזגן), המתנה והברכה בשקית ליד הדלת, שלא אשכח שום דבר, ואני כבר חסרת סבלנות.
רוצה להיות אחרי כל זה, לבוא, לתת מתנה וחיבוק, להיות בחופה ולחזור הביתה אל הקאובוי שלי בתקווה שיגיע אלי שוב היום אחרי שיסיים את עינייניו.