ללא כותרת

הרקפות בשיפולי ההר ריגשו אותה, כל פעם כשהגענו למקבץ היא הצביעה בהתרגשות
חייכתי בהבנה, היא צחקה על כך שאני סובלנית להנאות המוזרות שלה, פרחים, אני חושבת שהיא החברה היחידה שלי שמתרגשת מפרחים. יש לה אפילו מדריך הפריחות בישראל.

אותי עניינה יותר השיחה והמאמץ, את הריגוש השארתי למחשבות אחרות שהשאירו אותי אתמול חסרת נשימה,

השמש לא הייתה החלטית הבוקר ולמרות זאת החלטנו שנסתכן בממטרים פוזרים
כשהגענו לנקודה שבה ראינו את הדסה וגם נותרתי טיפה חסרת נשימה, האטתי את הקצב ונזכרתי במילים של גרוסמן שעל שער הארץ של אתמול. היא לא הבינה את תל השומר, אני לא הבנתי את כל המדינה. המשכתי ללכת נהנית מהשיחה ומהמאמץ וחשבתי איך המילים של גרוסמן הצליחו לחלחל בי למקומות שזוועות אחרות כבר לא נוגעות.

גם המילים שלו, נגעו בי אתמול, לא של גרוסמן אלא של זה שמצליח לגרום לתשוקה להדהד בשיפולי הבטן התחתונה
אני חושקת בו, כנראה יותר מדי, אני רוצה לעשות בו ככל העולה על רוחי ואני רוצה שיעשה בי ככל העולה על רוחו, אבל זו תשוקה שעשויה לכלות, לפחות אותי, אולי בגלל זה, זה לא קורה. אולי בגלל דברים אחרים. זה לא כל כך משנה, משנה איך גם המילים שלו נוגעות בי.

תשוקה ומוות, אני מהלכת בין קצוות היום.