ללא כותרת

כואב לי, כל כך כואב לי שאין לי מושג מה לעשות. אני מרגישה כאילו הפשיטו ממני את העור והשאירו אותי רק עם קצוות העצבים, אני יודעת מראש מה היא תגיד- היא תגיד שאני מחליפה אצלי בלב את כאבם של אחרים במקום להרגיש את הכאב שלי. היא בטח צודקת אבל זה לא ממש עוזר. יש לי, כמו לכל אחד את הכאבים שלי, את החורים שלי שאני ממלאת בעבודה, בסקס, לפעמים בספורט, בחברים, בעשיה ויצירה או בכל אחת מאינספור הדרכים. יש ימים שהכאב יותר  נוכח ויש ימים שפחות, יש ימים שעומס ושגרה של החיים משכיחים ויש ימים שהצלחות ויש ימים שהוא נוכח, כל פעם על משהו אחר שקשור בי. אבל כשהשיגרה רחוקה ויש לי את כל הזמן לכאורה- במקום אחר שאני נמצאת בו לתקופה. אז אני מתבוננת החוצה ואני מתקשה להכיל את מה שאני רואה. אני מתקשה להכיל את כאבם של אחרים ואני כל כך שונאת את ההרגשה.