עכשיו אני כותבת וכשאחזור בוודאי אמחק. אבל בנתיים יש בי צורך להעלות את השפע הזה על הכתב.
לבנתיים נדמה כי חלומות יכולים להתגשם והם עושים לי נעים. המחשבה הזו מפחידה אותי פתאום.
יותר יפה פה משדמיינתי, יותר יפה מהתמונות שראיתי, הגעתי כי בחרתי לקבל הזמנה של אנשים שאני לא מכירה, תחושת בטן נכונה גרמה לי להאמין שהם צודקים. והם אכן צודקים. המקום מפתה לוותר על כל ההחלטות שקיבלתי לפני שנסעתי ולשקוע בהלך הרוח שלו, בקצב החיים שלו,בצבעים בריחות ובטעמים שלו. אני לא זוכרת מתי שחיתי במקום יפה כל כך. אני לא זוכרת מתי הייתי מוקסמת כל כך. אולי אני פשוט לא זוכרת אבל זה מרגיש כמו חלום ואיתו מגיע גם הפחד שהוא עתיד להסתיים.
הרבה זמן עבר מאז בחרתי לטייל במקומות שאינם ערים גדולות, אני מכורה לערים כמו ניו יורק, כמו ברלין כמו לונדון וכמו תל אביב, אני מכורה לרעש של העיר, לתרבות של העיר, לאנשים של העיר ולתחושה שאני מוקפת תמיד ולעולם לא לבד. אני יודעת שבערים גדולות אנשים מרגישים הכי לבד אבל דווקא בערים גדולות הרגשתי הכי פחות שונה- בדיוק משום שכולם זרים. אף אחד לא באמת נולד בעיר גדולה, כולם התגלגלו לשם, לביקור, לחייים שלמים, לקריירה,לאהבה, לפנטזיה, כמה תל אביבים באמת גדלו בה? אני הגעתי לערים גדולות כדי להגשים חלומות. מוזר, תמיד כשהגשמתי אותם הם התגלו כלא מספקים. ופתאום במקום הכי נידח שיכולתי לחשוב עליו, מבלי לשער שככה באמת יהיה, אני מרגישה ממש מסופקת היום שהגשמתי את החלום.
מחר אולי זה ישתנה.