לב כנוע פנוי לאהבה, התיקחי?

מהדורה שנייה.
( הורד מהרשת ב- 07.01.2006 )

שכבתי שם מביט בה והיא הביטה בי חזרה.
ללא מילה, היא הורידה את התחתון והתמקמה לה בנוחות ובעדינות על חזי, גבה אל פניי. כיסא נוח נהייתי לה. מרגיש את החום ואת הרטיבות בין רגליה על חזי. ישבנה מונח שם מעליי, חשוף ועגלגל, עסיסי. נשי. שכבתי שם בדממה נועץ מבטים ומרגיש כיצד המתיחות עולה בין רגליי.
רגע לאחר מכן היא התרוממה ובעדינות התמקמה לה מעל לפניי, התחת הסקסי שלה ממש מעל עיניי. שכבתי שם קפוא מהמראה. מפחד שאם אזוז, שאם אצייץ יעלם ולא יחזור. אט אט היא הנמיכה עצמה. התיישבה על פניי והחלה מתנועעת, נועצת את פרצופי עמוק יותר אל חריציה. אפי נתקע לו שם בין פלחי ישבנה הצחור, ופי טועם במקצת את רטיבותה. זזה מצד לצד ומוחצת את פרצופי, היא הביאה את פי ואפי בדיוק להיכן שרצתה.
ישיבה אגרסיבית. עם כל המשקל ללא רחמים. עד שאפילו קשה למצוא מעט אוויר לנשימה.
גם כשנפלטה מפי אנחת סיפוק קטנה, נותרה היא ישובה. שקטה. ללא תזוזה. על פרצופי. נעים. לא מתלונן. שניות בודדות לאחר מכן האוהל שצמח לו בתחתוניי הציג בגאווה את פירות מאמציה. ותגובתה פשוטה. משיכת התחתון מטה, והופלה, והנה הוא קופץ לו מעלה. צליל של בקבוק שמן נפתח, וידיה כבר תופסות אותו. חולבות אותו באיטיות משגעת. מטה מעלה. מטה מעלה. קצת סיבוב. קצת משחק עם האצבעות. מטה מעלה...
שוכב כך עם פרצופי האדום, מנסה לנשום בין ישבניה, ידיה מטריפות אותי ואני חייב להתאמץ בשביל מעט אוויר, רעדתי מעונג. ידעתי שלא ירחק הרגע ואשפריץ ללא בקרה ונורא רציתי למשוך את הרגע הזה כמה שרק יכולתי. ידיי נשלחו ותפסו את ידיה, מרחיקות אותן מכלי זייני המסכן. רגיש הוא. מפסיקות את משחקן בו. אך ברגע שעזבתי את ידיה בכדי להרים את ישבנה מעליי כמעה ולגמוע מעט אוויר צח, מייד קפצו הן חזרה. כמו קפיץ. מאוננות אותי. חולבות אותי כעטין. מכריחות אותי לגמור למרות רצוני. שוב שלחתי ידיי ותפסתי את ידיה ושוב כל משקל גופה נופל על פרצופי ותוקע אותו עמוק עוד יותר בישבנה העגלגל, גונב את כל האוויר מראותיי. עוזב לרגע בשביל להרים אותה מעליי, אוויר, אוויר! וידיה שוב חוזרות, מתעללות בי ממש. עכשיו יד אחת חופנת את הביצים, מועכת קלות, היד השניה תופסת מהירות בתנועות חליבה חזקות, אגרסיביות כאלה ... ואני רק אומר לעצמי, לא לגמור, לא לגמור! זה כל כך כייף...שרק יימשך עוד, בבקשה שימשך עוד! שוב מגייס את כל כוחותיי, מתמתח, תופס את ידיה ועוצר מבעדה לסיים את המלאכה. הא הא! הצלחה.
אך אבוי, להחזיק את ידיה כך ובאותו זמן להחזיק את האוויר בריאותיי התגלה כמשימה קשה עד למאוד. ללא אוויר בריאות והיא כבדה בעשרות מונים יותר מדקה מסכנה, בודדה, קודם לכן. וכשאני בהזיות קשות מהיסח הדעת של ידיה השובבות על מבושיי, בהחלט אפשר להבין את הדילמה שלי: חמצן או תענוג. אוויר או המשך העינוג. לנשום או לא לגמור, זאת השאלה!
במהרה הפך זה להיות משחק חתול ועכבר. או שאני עוצר מידיה מלגרום לי להשפריץ, או שאני עוצר מישבנה המתוק מלגרום לי להיחנק. החזקתי מעמד 10 דקות תמימות ואז כשפשוט לא יכולתי יותר ואזל הכוח במותניי וכוח רצוני, גמרתי בבום. גמרתי כהר געש מתפרץ, צווח את נפשי בכל כוחי מהתענוג הישר אל תוך ישבנה המצמיד, החונק. היא נותרה לה ישובה לחלוטין על פרצופי עד שחלבה את טיפת הזרע האחרונה מכלי.
הייתי זקוק למספר דקות טובות בכדי להתאושש מישיבתה. שכבתי שם מנסה לתפוס את נשמתי שכמעט ופרחה, מחייך. חושב.

חייו של כיסא פשוט טובים עד מאוד.
אכן טובים.