תכלית בתחתית

לפני איזה שלושה שבועות היינו בהופעה של איפקטד משרום. אלפי אנשים, בסים עד לעצמות, מילוני טיפות זיעה, גוש אנושי עם ידיים באוויר.
עצמתי עיניים. המוזיקה הייתה שלי. ואז פקחתי עיניים והייתי חלק מהעולם.
יש את התינוקת של העולם, יש את התינוקת שלו, ויש את התינוקת של עצמה.
תמיד אני נזכרת ששלוש זה מספר טיפולוגי.

כשאני איתו הצחוק שלי הוא לא כמו הצחוק הרגיל של בדרך כלל, אלא הוא צחוק קוסמי. צחוק קוסמי, לפי ההגדרה שלי, זה צחוק מלא עונג, שנובע לא רק מזה ששמעתי דבר מצחיק, אלא ששמעתי זאת במצב של אושר, או במצב של הינמסות מולו. כל התלוצצות הכי קטנה שלו גורמת לי לצחוק צחוק קוסמי.
ובאותו הקשר, נראה לי שיותר מהרצון שלי שהוא יכאיב לי; יותר מהרצון שהוא ישפיל אותי; יותר מהאהבה שלי להרגיש תינוקת מולו; יותר מכל אלו, האופי הנשלט שלי מתבטא בכך שכל פעולה הכי קטנה שלו מעוררת אצלי גלים של תחושות, לפעמים נפלאות עד אימה ולפעמים איומות עד פליאה. התלות-אהבה שלי אליו חורגת מתלות-אהבה נורמלית.

יש סיפור כזה של אתגר קרת. הגיבור הולך לאצטדיונים עם אקדח, מכוון אותו בחשאי אל אנשים, ומשמיע לעצמו קול חרישי של ירייה. עושה לו טוב לדעת שהוא היה יכול להרוג אותם ברגע זה ממש.
אצלי הסיפור הוא כזה: פעם בשבועיים אני הולכת לפאב מסוים בירושלים. יש שם מוזיקה מעולה ואנשים מטורפים במקצת. אני רוקדת. אני יכולה לסמן לעצמי בערב אחד עשרות אנשים שהייתי יכולה לפתות בשניות.
וזה עושה לי טוב, להיות לשלוש שעות פאם פאטאל, בעיני עצמי לפחות.