טוב, אז תמיד ידעתי (מניח שגם אחרים מודעים לכך) שאני רגיש, אבל זו הפעם הראשונה שאני משתף בפומבי.
אני במשרד, הטלפון מצלצל, ״אני למטה״ היא אומרת לי, אני רוצה לעלות ממש לזמן קצר.
אני פותח ואחרי דקה היא דופקת ונכנסת.
כן?
היא מניחה אריזת מתנה על השולחן, רציתי להביא לך משהו קטן על העזרה.
ואז היא מוסיפה...
רציתי לומר לך שאני ממש מיואשת, דברתי עם המשטרה ביום חמישי והם אומרים שהם סוגרים את התיק.
אני כבר לא יודעת מה לעשות, זה הילדים שלי, אני חוששת שהם נפגעים על ידי אביהם אבל אף אחד לא מאמין לי.
אני מסתכל עליה, היא ממש מתפרקת מול העיניים שלי.
אני אמור להיות העו״ד שלה, וכל מה שיוצא לי זה דמעות.
זה מביך, אולי אפילו פתטי, אני מנסה להיות מקצועי אבל זה פשוט לא עובד.
אני מנסה לגמגם כמה מילים אבל מרגיש שאני לא יכול להמשיך.
לבסוף אני מצליח למלמל כמה מילים ואומר לה שהכל יהיה בסדר ואנחנו נתמודד עם זה...
היא מחייכת את החיוך שלה ויוצאת.
