לפני 16 שנים. 30 ביולי 2008 בשעה 14:32
וואו, איזה חרא. רע לי, מגעיל לי, קשה לי לנשום מרוב קושי.
נמאס לי מהקיום הזה. מהלהמתין, הלקוות, הלחכות, הלהסתפק במזכרות.
נמאס לי ואני חייבת לשנות את זה, ושוב אני נתקלת בעצמי נטולת היכולות.
זה כלכך גדול עליי וזה כלכך יהרוס אותו ואני לא רואה איך אני עושה את זה.
ההגיונית אומרת לנאיבית שכלום לא ישתנה. שהדברים ייראו כך לנצח. שהנאיבית חייבת להבין שהחלטה להישאר היא התחייבות להמשיך כך. להיאבק, כל הזמן.
הנאיבית אומרת שאסור לשבור את מה שיש. שחייבים להיאבק, ושאת הבחירה שלי כבר עשיתי אז. ידעתי, הכרתי, הבנתי. ובכל זאת בחרתי. ושהיגיון אפפעם לא היה הצד החזק בעשייה שלי אניוויי.
ההגיונית צריכה לגבור. ואני יודעת שאני צריכה לתת לה. ואני יודעת שלא אעשה זאת.
אני כזו עלובה.
