לכתוב על מטענים פורק לי חלק מהמטענים.
אז כתבתי על כמה שאני טעונה לאחרונה, כמה שאני טעונה היום.
כתבתי ורציתי לומר שאני מרגישה חנוקה, שאין לי אוויר.
שאני מרגישה שאין לי מקום להרגיש.
שמרוב מה לעשות אני מרגישה חסרת יכולת.
שהפכתי עבד לשאיפות שלי, ושאני לא רואה דרך אחורה, ושאני בכלל לא רוצה דרך אחורה.
אבל אני גם המומה מההקרבה שנדרשת ממני.
המומה לרעה.
אני לא חושבת שאי פעם אהיה מסוגלת לתפקד על בסיס קבוע בכזה לחץ.
כבר עכשיו, שבועיים לתוך הלחץ בלבד, עם חודשיים דומים (לכל הפחות) לפניי, אני מתפרקת לי.
שכבר הפסקתי להתמוגג מההפסקה הרגעית בלהיות פול טיים ממי (פול טיים מחמש עד שמונה, גמכן פול טיים).
שאני כבר עכשיו משלמת מחיר מול הילדים, או לפחות כך נדמה לי.
רציתי גם לומר שאני אסירת תודה לנ' על המרחב שהוא מעניק לי כדי לאפשר את זה.
שאני לא בטוחה שזה בכלל נכון עבורי, עבורנו, אבל הוא מכיל את זה. וזה מדהים.
רציתי שהמטען שקיים בי יקבל צורה בכתב.
שיהיה ברור שקשה לי.
שכשאקרא את זה פעם אזכר בתחושות האלו.
שזה יהיה אמיתי.
ואז היא אומרת לי שגם כשאני מבטאת מטענים אני עושה את זה בצורה עליזה.
שלא יוצא לי עצוב.
וכוסאמכ.
לפני 16 שנים. 19 בנובמבר 2008 בשעה 20:29
