מכורה לכאב:)

איזה קרה אני
אפילו לבכות אני לא מסוגלת
לא מסוגלת להזיל דמעה על רגע עצוב
לא מסוגלת לבכות גם כשרע לי ואני סובלת
אני רוצה לבכות,להתשחרר,להוציא הכל
וכאילו משהו חוסם אותי,מונע ממני לעשות את זה....
התחלתי לא לאהוב את הבחורה שנהייתי
אני מסתכלת במראה ונגעלת מעצמי,נגעלת כי אני פשוט הורסת את עצמי כל פעם מחדש
נו אז מה שאני יפה?!,נו אז מה שאני מושכת?!,זה לא עוזר לי להגיע לשום מקום
אני קוברת את עצמי עם ההתנהגות שלי,כל פעם מחדש אני מרעילה את עצמי ובמקום לעצור אני ממשיכה ומרעילה והורסת ושוברת....
איך אפשר לחיות ככה?!איך אפשר לאהוב ככה?!!!!
ואולי באמת לא מגיע לי שיאהבו אותי לפני שאני אתחיל ללמוד לאהוב את עצמי,להעריך את עצמי,לאהוב את הפנימיות שלי...
תמיד רציתי שאנשים יסתכלו עליי מעבר לפרצוף היפה שיש לי,וזה קרה לעיתים נדירות
התאכזבתי שוב ושוב מהמין הגברי,הוכחתי לעצמי כל פעם מחדש שכל מה שרוב הגברים מחפשים זה רק זיון,וכן אני מודה זרמתי איתם,נתתי להם את מה שהם רצו,ונכון פגעתי בעצמי בדרך ובכל זאת המשכתי...
נשמע הכי דפוק בעולם נכון?
במקום לברוח למקום טוב יותר אני נתקעת איפה שרע ואיפה שכואב
כנראה שאני אוהבת להתעלל בעצמי ואוהבת להרוס את עצמי,אין לי הסבר אחר למצב.....