קשה לי. קשה לי להיפתח בצורה חושפנית שכזאת. גם מול אנשים בעלי סטיות דומות או יותר מוקצנות, קשה לי. הערב אותו קושי בא לידי ביטוי בצורתו המכוערת והחריפה ביותר. תחילה היה חלש. לא היו הרבה אנשים, ומי שהיה התגודד לו בחבורות קטנות מלוכדות ובטוחות. אני, מאידך גיסא, עומד על הבר, מזמין משקה לפתוח את הערב, לוקח שלוק ומדליק סיגריה להשלמת התמונה. בעודי סוקר את הקהל המתגודד ברחבה, חולפות מחשבות מרגיזות של חוסר ביטחון ודילמות קשות על הנעילה הנפשית שנכנסתי אליה. בדימיוני כבר עברתי את שלב הביניים הבתולי, מחזיק שוט ביד אחת ונוצה בשנייה, מלקה את הסאבית העומדת מכופפת מולי, מפושקת ורוטטת מכאב ומעונג. מלקה ביד אחת, ומלטף בשנייה. אך לצערי, דימיוני המפותח שוב השלה ולקח אותי למחוז מעבר להשגתי.
הרגשתי קטן, כמו חמשוש בכנס מחזור של שמיניסטים. אולי זה נבע מהעובדה שלאור יומי העמוס (ותאמינו לי - לחזור הביתה כל יום בין שמונה לאחת-עשרה בלילה, כשאתה צריך לקום ביום למחרת בחמש בבוקר, זה עמוס...) פשוט לא הזדמן לי להכיר את אנשי הכלוב החביבים על כינויהם וסטיותיהם כמו שצריך. אולי זה נבע מהעובדה שדווקא הערב, ערב המפגש של הכלוב, הזדמנות זהב להכיר את האנשים מאחורי הכינויים מקרוב, לא התחברתי כי לא הכרתי את הכינויים וירטואלית. מכורח מנגנון ההגנה העצמית שלי יצרתי בועה עם שלט ניאון ענק מהבהב בצבעים ססגוניים שאומר: "שולט בתול כאן!".
לאחר שהסשנים החלו, עמדתי ובהיתי בערגה על כל סשן. בכל הצלפה הרגשתי את הפידבק של השוט רוטט לי ביד. התעמקתי והתענגתי על כל הצלפה ומכה. ראיתי את שרירי הירך מתכווצים בריקושט כחצי שנייה לאחר ההצלפה, וחיכיתי שמישהו יבוא ויגיש לי את השוט. ינפץ את בועת ההגנה שאופפת אותי.
אני יודע שזה נשמע חלש ביותר, אבל עם כל זאת ההנאה לא נפגמה. הרגשתי כמו לוח ריק שמתחיל להיכתב ממראות וצלילים. ספוג חדש בטבילת האש (או המים) הראשונה. אנטנות התודעה החלו להתכוונן לגלים אחרים משהכרתי. חיוכים מהולים בגיחוכי ג'וקר סוטים. רחש בחש האנשים מלווה ברעם ההצלפות והמלקות. גיליתי יבשת שבה גרים אנשי יומיום עם כובעי צילינדר לבנים מוכתמים בכתמי צבע שונים ועגולים, ומקלות הליכה עשויים ממקלות הצלפה ושוטים קשים.
ובתוך כל זה, התחלתי להרגיש ממש ממש טוב.
לפני 20 שנים. 14 באוגוסט 2004 בשעה 2:17