"אמא!" צרח לי בקול נשנק בטלפון, "יש 4 כפנים במאגר שלנו!"
לא משנה שאני כרגע באמצע פרוייקט, צוות שלם עומד ומחכה שאגיד כיצד להמשיך, אני זזה רגע הצידה.
"אני לא מאמינה!", ניסיתי לגייס את הקול הכי מופתע שלי ובו זמנית לנסות לזכור מהו בכלל כפן, "תשמע זה מדהים, איך, איך יכול להיות!?" עדיין שום רמז מהי אותה ציפור מסתורית שחדרה למאגרנו.
הגוזל נשנק מהתרגשות.. מספר לי את כל לשלשת העניינים מרגע הגילוי ועד שניה זו כולל תיאור מפורט של כל אברה בגוף המכופן של הכפן: איך הגיעה השמועה לבית הספר, איך התחנן למורה שלו שתתן לו ללכת למאגר לראות את הכפנים, איך הרשתה והוא רץ הכי מהר להספיק לראות, איך עמד שם וראה את ארבעתם וכמה שהם מהממים אמא, ואיך המקור בצורת הכף שלהם, והם לבנים, ויש גם אחד צעיר אמא, כי יש לו קצת שחור בקצה האברות, ואיך התקשר למדריכה שלו לספר לה, ואיך היא אמרה לו כל הכבוד שהתקשרת לשתף אותי וזה באמת מאוד מיוחד שלמאגר שלנו מגיעים כפנים, מחר ניקח את כל החוג לראות אותם..
וככה אני עומדת באמצע יום עבודה מטורף מעשיה, נותנת לאתנחתא הקומית הזאת למלא אותי, לפוצץ אותי באנרגיות ובגאווה.
בערב, בזכות שעון הקיץ, אני חוזרת הביתה בחצי שעה אחרונה לפני חושך, הרכב כאילו מושך אותי מעצמו לכיוון המאגר. אני מחנה ויוצאת החוצה. "איזה מפגרת את" אני אומרת לעצמי ומחייכת, מוציאה את משקפת הצפרות (פק"ל חובה באוטו של אמא צפרית) ומחפשת את הכפנים.
ארבעתם היו שם, שלושה בוגרים וצעיר מכונפים בפינה.
אם יש רגעים של אושר טהור, זה היה אחד מהם. משפחה.
לפני 16 שנים. 1 באפריל 2008 בשעה 5:36
