פעם מזמן כשהייתי קטנה היה רק ערוץ אחד בטלוויזיה, ובערוץ האחד הזה הקרינו בכל יום שישי אחה"צ סרט ערבי.
התאספנו כל האחיות, ואני הקטנה ביותר, מצטופפות בספת עור לבנה, מצפות בכליון עיניים לדרמה השבועית.
השחקן האהוב עליי ביותר היה חוסיין פהמי, הוא היה הכי חתיך ובכלל לא נראה ערבי. היו לו עיניים גדולות וחמות ורק כשהפציעו הצבעים לטלויזיה השחור לבן הן גם נראו כחולות וזכות. היה לו מבט ממיס, שער חלק מתבדר ברוח, מכנסי פדלפון לבנים והדוקים וכל הבנות כולן התאהבו בו ,שרו לו שירים מאחורי העץ בחורשה ועשו לו "קוקו"!
הטקס בבית היה קבוע. מתכנסות בסלון על הספה, אחת האחיות דואגת להביא לי, הקטנה, את מגבת המטבח שנספגו בה כל ריחות בישולי השבוע, הנקיונות הקטנים של השיש, ולעת צרה גם ממחטת אף שימושית ביותר והמגבת הזאת ספגה את כל דמעותיי, כי הסרט בערבית הזה סחט ממני יבבות שנשמעו בקול רם בכל רחבי השכונה.
אח, איזו אהבה! אח, איזו רומנטיקה!
שם בסרט הערבי של יום שישי למדתי לראשונה אהבה מהי.
מגששת, מתממשת, סופגת מהלומות, נלחמת, נראית אבודה (אני בבכי קורע לב! חראם!), והנה הסוף הטוב, הכל מסתדר, האהבה מנצחת.
30 שנה אחרי אני הולכת עם אהובי לסקס אנד דה סיטי. הכל אותו דבר. התסריט אותו תסריט ובמקום מגבת מטבח מעופשת אני מנגבת דמעות בשרוול מהסיבה הלא נכונה.
קארי האפסית הזאת הורסת לי את כל החוויה ואומרת איי דו בעיניים לחות לביג הגבר מהזן החדש שעוזב אותה כל פעם שהם מגיעים לצומת דרכים, כן, הוא פוחד ממחוייבות.
מה קרה לי בשלושים שנה הללו שאשה שמסתכלת על גבר בעיניים כלות גורמת לי לתחושת קבס, מה קרה לי שהפסקתי לבכות למגבות מטבח כשהכל השתבש, איך זה שהצלחתי להסתכל נכוחה למציאות בעיניים ולהגיד "עכשיו אני"! ומיד אח"כ NEXT!?
בחיי, אני מתה לפגוש אותי בעוד 30 שנה.
לפני 16 שנים. 22 ביוני 2008 בשעה 20:41
