אתנחתא קלה משגרת היום, לוויה.
אני מביטה מהצד באנשים שהגיעו, מסתכלת בארון שמונח באדמה בעדינות ובחבורת הגברים שמניפה באתים רגבי עפר, מכסה את האדם שהיה.
המראות שלפני לוקחים אותי ימים, שבועות, חודשים, שנים ספורות אולי עשרות שנים קדימה. ללויה שלי.
מה יגידו עליי?
מי יזיל דמעה על חסרוני?
בכמה חיים נגעתי?
הכרטיס של אגודת א.ד.י מונח בארנק. לגוף אין שום משמעות. את מה שישאר ממני אני רוצה שיטמנו באדמת הקיבוץ ושישתלו ליד המצבה ערבה בוכיה.
על המצבה שיהיה כתוב "אמא" ו"אשתו של י' כי הם האנשים שיצקו את התוכן לחיי.
שבפינה קטנה איפה שאף אחד לא מסתכל יהיה חרוט כתר, בדיחה פרטית שלי ושל י' שיחייך כשהוא בא לבקר פעם בשנה.
שהלוויה תהיה בערב, ושיהיו כסאות כדי שאפשר יהיה לשבת ולבלות עם העדרי עוד שעה קלה לפני שממהרים לחזור אל שגרת היום. שסיימון וגרפונקל יהיו ברקע.
בלוייה שלי אני רוצה שרק נשים יכסו את הקבר, שחברה שלי תפיק את הארוע, נשמע לי חביב שיהיה מקרן נייד ופרזנטציה על הגיעי עד הלום, ותעשי לי טובה אישית.. שימי את התמונות המוצלחות יותר, טוב?כן, את יכולה לשים את התמונה מההריון הראשון ששקלתי 100 ק"ג, התמונה הכי יפה שלי.
שיהיה הומור, תחייכו! לא אווירת נכאים.
תביאו את הכלבה שתסתובב בין הרגליים, תלטפו אותה. תספרו לאחיות שלי, כי לא הצלחתי אני, כמה התגעגעתי אליהן. תגידו להוריי שסלחתי, מזמן מזמן סלחתי.
אפשר להביא את אוסף הצפרדעים שלי, לטמון אותן עמוק בחול שיקרקרו לי פרקים מחיי בזמן שתחזרו לבתיכם.
אם מישהו יצליח להתארגן על פוחלץ של פלמינגו אני מאוד אעריך את זה, לא חובה, אבל אפשר לדבר עם מחלקת צפרות, יש לי שם קשרים.
...ועכשיו תסלחו לי, אני צריכה לחזור לחיים, בכל זאת מרוץ לילה לבן אוטוטו פה.
לפני 16 שנים. 24 באוגוסט 2008 בשעה 17:19
