יומן הריון אינטרנטי

נפגשנו,
החלפנו נשיקה מנומסת,
התפעלנו איש מילדיו שלו, שלה.
אמרתי לו " מה זאת הכרס הזאת שגידלת?" והוא אמר לי " לא השתנית בכלל, קצת משהו בפנים, בוגר יותר"

"אני עוד מעט בת 40 אבא"

אשתו עם דמעות בעיניים, " תפסיקי" אני אומרת לה בחיוך "בואי לא נהפוך את זה לסרט טורקי"

ככה סתם כאילו כלום נסגר לו פרק ארוך, מתיש, כואב. האם באמת?

כמה שנים חיכיתי לראות אם אצליח לכבוש את הזעם כלפיהם. הרגשתי מופקרת לעולם, לא שייכת, לא הקשיבו לי, לא האמינו לי, לא היו איתי ברגעים היפים שלי בחיים, גם לא באלה שלא.

נפגשנו לפני 3 ימים. חשבתי שזה עובר ככה לידי, נו, אז נפגשנו. בלאו הכי בשבילי הוא אדם זר. שנים שלא ראיתי אותו. שלושה ימים אני שואלת את עצמי האם יכול להיות שזה עובר ככה לידי, לא באמת נוגע?
הבוקר אני קמה, הילדים יוצאים מהבית ויש שקט מבורך. האסימון נופל. אני עושה את מה שעשיתי בהצטיינות שנים. אני מדחיקה. שום דבר מזה לא באמת נוגע בי, לא שייך אליי.
כשהייתי נערה היה לי שיר נושא. כל פעם שמשהו כאב לי הייתי הולכת לחדר שלי ומנגנת את השיר שלי, הולכת לביה"ס ומזמזמת לעצמי. I"M A ROCK,I"M AN ISLEND
סיימון וגרנפונקל

I have my books
And my poetry to protect me;
I am shielded in my armor,
Hiding in my room, safe within my womb.
I touch no one and no one touches me.
I am a rock,
I am an island.

And a rock feels no pain;
And an island never cries.

ואז אני מתחילה לדמוע. ככה דמעות כבדות ועסיסיות זולגות להן מעיני לאט.
נגמר. נגמר.