חיכיתי שהוא יתעשת, אמרתי לעצמי נו, ההריון הכניס אותו קצת להלם, גם אותי. גם אותי. אבל זה לא התחיל מההריון, זה התחיל מרגע קבלת הקידום, מאז כל כולו היה עסוק בעבודה עבודה עבודה. 13 ו 14 שעות ביום. כל יום.
ואז הלכו ופחתו האס אם אסים נוטפי האהבה, נעלמו גם הטלפונים של הבוקר טוב, נעלמה היד שמלטפת אותי כשאני עומדת במטבח. נעלמו לחישות הזימה, ואני נעלמת איתן.
ואז נכנסתי להריון.
והבטן שלי מתעגלת, הציצים שלי ענקיים, היו לי בחילות ויש לי חשקים בלתי פוסקים לפירות ומתוקים והוא בעבודה. ניסיתי להסביר קיבלתי הנהונים והתנצלויות והוא בעבודה.
אז קפצתי לבד באמצע הלילה לקנות לי תפוחים
ונסעתי לבד לאולטראסואנד הראשון
ובכיתי לבד כשההורמונים השתוללו
ואין לי אותו, ואני מאוד זקוקה לו. והוא בעבודה.
חיכיתי.
מחר אמורים היינו לחגוג 4 שנים יחד. עד היום הזה ממש הוא ספר באדיקות את הוויתנו, ועכשיו הוא פשוט שכח. למה? עבודה.
המתנה כאן מונחת, הוא כבר לא יקבל אותה.
אני בוחרת לבד.
לפני 15 שנים. 23 בדצמבר 2008 בשעה 16:45
