לא, זה באמת לא ברור איך הטבע לא חנן אותי בבת.
מזה שנים לא מעטות אני הגורו של הבנות המתבגרות בקיבוץ. מכירים את הגיל הזה? 11-12 רק מתחילות להתאפר, מסתירות את הציצי בגוזיה, מבויישות, מדברות ב"כזה כאילו" ואי אפשר להבין מה הן לוחשות שם.. ועוד קיבוצניקיות.. שיא הקוקו והסרפן. איפה הן ואיפה נשיות.
אני שבאתי מהעיר הפחתי רוח חדשה בנערות. מאז אימצתי אחת כזאת והתחלתי לעשות לה פנים שגרמו לה לפרוח ולהרגיש יפה, החלו הבנות לאט לאט לטפטף להן ולעלות לרגל. הבנים שלי יושבים ומסתכלים בנערות הגדולות האלה בעיניים מעריצות, חרדת קודש אל מול הבנות האלה שנראות גדולות ונורא מפותחות, אבל עדיין כל כך ילדות, יושבים ומקשיבים בלהיטות לשיחות הבנות על בנים, ואיפור, ובית ספר ומסיבות.
אני אוהבת את האתנחתות האלה שנכנסת נערה מצונפת ומבויישת ויוצאת אותה נערה מנפנפת בשיער, משוויצה ביופיה. כיף לראות אותן ככה נפתחות, מודעות ליופיין.
זה לא רק היופי. כי כשהן כאן הן שואלות אותי במה אני עובדת, ואני מספרת ומשתפת ואפילו מצחיקה אותן, והן מסתכלות על תמונות האולטראסאונד שתלויות על המקרר, ומחכות יחד איתי לעובר הקטן הזה שיצא. הפכתי להיות סוג של חברה, והן סוג של חברות בשבילי כי אני האשה הזרה היחידה בגיל של אמא שלהן שנחשבת "קולית". זה קשר כזה שמחבר אותי לנערה שהייתי, ואלוהים איזו כברת דרך!
גם הגמדים שלי מרוויחים מזה, כי בגללל שנוח להן לבוא לפה והם פה בזמן הטרנספורמציה, הן מתייחסות אליהם גם בזמן ההפסקות. תארו לעצמכם ילד בן 10 שילדה מכתה ו' בכלל יודעת איך קוראים לו.
מצחיק לא? לא משנה, העיקר שאותי זה מצחיק..
לפני 15 שנים. 29 בינואר 2009 בשעה 17:48
