אתמול בלילה הורדתי את טבעת האירוסין, ואמרתי לעצמי תם ונשלם, יחי העידן החדש.
עכשיו עומדות בפניי כמה אלטרנטיבות.. אני יכולה לרחם על עצמי, להעלב, להפגע אולי גם לכעוס ואני יכולה גם שלא.
זה האיש, זה פועלו. זכיתי להכיר צדדים נפלאים בו , היו לנו תקופות נפלאות יחד, היו גם פחות. זה לא שלא ידעתי מה יש לי ביד, לטוב ולפחות טוב. התאהבתי בגבר שעטף אותי בכל טוב, ג'נטלמן מושלם, מחזר אדיר, אבל ראיתי גם את הצדדים האחרים. את הניתוק הרגשי מהמשפחה שלו, ילדיו, ואמרתי יום אחד זה יופנה כלפיי. הסתכלתי עליו כשהוא נכנס למצב "אוטומט" עושה בדיוק את מה שצריך לעשות לפי הספר. וכל הזמן שומר לעצמו קרוב קרוב את מה שחשוב לו באמת. הקריירה שלו.
זה מה שמוביל אותו בחיים, להגיע ל"עמדה" הראויה בעיניו.
אז כלפי חוץ הכל צריך היה לעמוד באותם סטנדרטים. להתחתן עם האשה "הנכונה" קרי האשה עם הקריירה הנכונה, המראה הנכון,מהמשפחה הנכונה,המשקל הנכון. להביא לעולם את הילדים הנכונים, מחונכים, מנומסים, חכמים, נקיים. לגור בבית הנכון, לאכול ארוחות שישי משפחתיות נכונות. שום בעיטה במוסכמות.
הבעיטה במוסכמות הייתי אני, המרד הקטן שלו בעצמו. אני לא נראית נכון (בעיניו), בטח לא מהמשפחה הנכונה, והילדים שלי, אללי.. פשוט ילדים.
הוא ניסה, ורצה, ואפילו חשב שזה חביב לפרקים ל"הרגיש" דרך מישהו אחר. אין לי ספק באהבתו הכנה כלפיי, הוא הרי נתן לי את המתנה האולטימטיבית.
אי אפשר לחייב אף אחד להרגיש, אי אפשר להכריח להיות שותף.
ניסינו, ניסיתי אני להתרגל למציאות חדשה, אבל היא פוגעת בי מדי. אני לא מוכנה שההתייחסות אליי תהיה באוטומט, מאולצת, מתאימה ל"נכון" הזה שהוא לא הנכון שלי, רק שלו, רק שלו.
אז מה עושים עכשיו? אני מניחה שממשיכה את שגרת חיי בגעגוע לאיש ההוא, אני לא מתגעגעת לאיש הזה.
והאיש ההוא יהיה חלק מחיי לנצח. האיש הזה לא. ואנחנו עוד נפגש, כי בלסיים מערכות יחסים אני הכי "נכונה".
לא אפגע בו, אתן לו להיות כמה שהוא רוצה חלק מהחיים של הילד הזה שבתוכי. גם עכשיו, במהלך הדרך. לא ארחיק, לא אנטור, לא אתחשבן.
עכשיו זאת הבחירה שלו איך וכמה להתייחס, להיות שותף.
זה, ילד קטן שלי, האבא שלך. תכיר. אני לא מתערבת במה שיהיה ביניכם כי זה רק שלכם.לא יהיה לך אבא אחר, אבא יש רק אחד ורק הוא יבחר איזה אבא הוא רוצה להיות ומה החלק היחסי שלך בעולם שלו.
אני מבטיחה לך רק שאתה הולך לקבל יופי של אמא שלעולם תהיו אתה והאחים שלך במקום הראשון, שלעולם לא אכנס לאוטומט, שלא אהפוך אותך לילד ה"נכון" כי גם אם לא תהיה נכון לפעמים. אני, גוזל קטן שלי, לא הולכת לשום מקום.
לפני 15 שנים. 5 בפברואר 2009 בשעה 7:48
