נניח ש 50% מהאחריות היא עליי. עד כה לא הכרתי בה ויכול להיות שברגע זה ממש אני מדברת רק מהפה ולחוץ.
אז אני באה ואומרת, אני מוכנה שתסביר לי מהם אותם 50% כי אני לא ממש מבינה. אני כן יכולה תאורטית לקחת את 50 האחוז הללו ולתת לך את הקרדיט להסביר לי איפה טעיתי, ואם אני עדיין לא מבינה, להסביר לי שוב.
ושוב
ושוב
וגם אני אסביר לך למה הגעתי לאותם 50%, לא בגלל שאני מתחפרת בעמדותיי אלא בגלל שיש סיבה אמיתית, והתיקון לא יכול לבוא מפעולות נקודתיות כאלה או אחרות, אלא להבין שאנחנו 2 אנשים שונים, שנפגשו באמצע החיים והאמת האחת שלהם היא שהם רוצים להיות יחד ביי הוק וביי קוק. ואז אחרי הרבה שיחות כאלה, נצליח אולי לראות את הצד השני, מה באמת מניע אותנו ומה באמת הביא אותנו לנקודה הזאת בזמן שאנחנו כמעט מוותרים.
כמעט.
לכל אחד יש את נקודת השבירה שלו. אני עדיין לא הגעתי לשלי.
נקודת השבירה שלי מגיעה כשאני אומרת " אני זקוקה לך עכשיו, בוא נתמודד עם זה יחד" ואתה הולך לחברה לראות את משדר הבחירות יחד. יחד איתה.
"אני לא יכול עכשיו, אני כועס עלייך יותר מדי ואולי לא מגיע לך הכעס הזה"
מה באמת אני יכולה לעשות עכשיו? לשבת בשקט, לחכות? לחכות למי? עד מתי? האיש הזה שאני כל כך אוהבת, שם אותי בהמתנה.
יום הבחירות, ואתה בוחר להיות איתה. במקום לקחת את כל שק הכעסים והתסכולים ולשבת לפתור אותם מולי כי אתה יודע מה, כל כך הרבה מונח כאן על הכף עכשיו, אתה בוחר לא להיות.
"אני לא רוצה מערכת יחסים של תסכולים ומריבות וכעסים, אני רוצה אהבה טובה ונעימה"ואתה יודע מה, גם אני, גם אני, רק שאנחנו לא חיים בללה לנד, והחיים כמו החיים מזמנים לנו התמודדויות לא פשוטות שאולי, ורק אולי יהיו שוות את העתיד הטוב שהן טומנות בחובן.
טלטלה עצומה עוברת עלינו, עם השמחה וההתרגשות יש כאן גם לא מעט שדים שמרימים את הראש. אני בטוחה שאני לא מיס אמריקה שהכרת, תהיה בטוח שאני לא מרגישה כמו מיס אמריקה, אבל אני יודעת מי אתה, ויודעת מי אני ואני יודעת מה הפוטנציאל של שנינו.
אמרתי לך שהקרקע נשמטת מתחת לרגלינו, אפשר וצריך לעצור את מחול השדים הזה עכשיו. אתה צריך את הזמן שלך להרגע וככל שאתה לוקח את הזמן הזה המרחק רק גדל. אני יודעת שזה לא הוגן לבקש ממך (לחזור ועכשיו) מה שאני לא יכולה לתת (עוד זמן בנפרד). זה תנאי שלך, וזה התנאי שלי להמשך.
מי יוותר? כנראה ששנינו נוותר. על מה שהיה ובעיקר על מה שיהיה.
לפני 15 שנים. 10 בפברואר 2009 בשעה 19:16