אני מגיע לדלת הבניין במרכז תל אביב, מרחק 5 דקות הליכה מהבית. יום שישי בצהריים והרחוב מלא אנשים.
סמוך לפתח הבניין, בר שכונתי ידוע שבו אני נוהג לשבת מדי פעם עם חברים. עכשיו הוא מלא באנשים עסוקים וממהרים. גם אני עסוק וממהר, לפני כחצי שעה קיבלתי ממנו הודעה ״14:30?״. לא חשבתי יותר מדי, ומיד קפצתי להתארגן ולצאת מהבית. זה היה הסידור שלנו, הוא נותן שעה ואני אומר כן או לא. בלי ״עוד מעט״ או ״אני עסוק״ או ״מחר בערב״. ידעתי שאם אגיע אפילו באיחור של כמה דקות, תיסגר הדלת על ההזדמנות.
נכנסתי לבניין והתחלתי לעלות במדרגות. הוא גר בקומה השלישית בבניין ישן בלי מעלית, והדרך אליו במדרגות כבר חקוקה לי בראש, שתי דלתות לבנות ואחת שחורה בקומה ראשונה, דלת עץ בקומה שנייה, הקקטוסים, האופניים במדרגות בין קומה 2 לקומה 3. כמה פעמים כמה עשיתי את הדרך אליו ותמיד כשאני מגיע לקומה 3 מתחיל לי רעד קל ובלתי נשלט בגוף.
אני רואה את הדלת. שחורה, ופתוחה כדי חריץ צר שמאחוריו חושך. השעה בדיוק 14:30. אני נכנס בשקט, הדירה חשוכה כרגיל. אני סוגר את הדלת מאחורי, ונכנס לחדר השינה שנמצא ממש מול הכניסה.
״נוח״, חשבתי לעצמי כרגיל, ״אי אפשר לראות שום פינה אחרת בדירה מכאן״.
בחדר השינה אני מיד מתפשט. עדיין קצת רועד מהתרגשות. כרגיל, שכחתי להוציא את הדברים שלי מהכיסים, אז עכשיו אני מחטט בחושך במכנסיים שלי הזרוקים על הרצפה. שלפתי את חומר הסיכה ואת הקונדום והנחתי על המיטה. ואז, לפי הכללים, עליתי על המיטה, על 4 כשהתחת שלי פונה לכיוון הדלת, שמתי כיסוי עינויים, ואמרתי ״בוא״.
תוך כמה שניות שמעתי את הצעדים שלו מתקרבים. ואז היד שלו על התחת שלי. ספאנק אחד חזק והרעידות שלי פסקו. נזכרתי פתאום שאין שום דאגה או חרדה, כשכל התפקיד שלך זה פשוט להרים את הטוסיק באוויר ולתת למישהו להשתמש בו.
הוא שם את הקונדום וחומר סיכה והתחיל לשחק עם הזין שלו, שהיה קשה לגמרי, סביב החור שלי. הרגשתי חום ורוגע שוטף אותי, וחשבתי לעצמי ״זה די מחמיא שעומד לו ככה מהתחת שלי. אני לא סתם זונה שלו, הוא בטח ממש מחבב.....״, פתאום הוא נכנס אלי בכל הכוח ובכל העומק, במכה אחת. ואז התחיל לזיין בקצב ובכוח בלי הפסקה. אם לא הייתי כבר רגיל לחוויה הזו, הייתי כנראה צורח מכאב.
וכמו בוכנה שנכנסת למזרק, המחשבה שלא הספקתי לסיים הושפרצה ממני החוצה, וכל מה שנשאר זה חור. ״חור, חור, חור״.
עברו 5 או 10 או משהו ואחד דקות. אני לא מצטיין בלהתרכז, בלספור מספרים או זמן, או בכל צורה של חשיבה, בזמן שאני חור.
בסוף הוא גמר, ולפי הטקס, הוריד את הקונדום המלא, הניח אותו לידי ויצא מהחדר. זה היה הסימן בשבילי לקום לאסוף את הדברים שלי, ולהסתלק מיד. האחריות על פינוי הקונדום המשומש גם היתה עלי, כמובן. כאילו אין זכר שהייתי שם.
התארגנתי ויצאתי אל המסדרון. הוא כבר מזמן הלך לחלק של הדירה שאי אפשר לראות מפה. מבחינתו אני כבר לא כאן. מבחינת אשתו, אם יש כזו, בכלל לא הייתי כאן. יצאתי אל חדר המדרגות, סגרתי את הדלת מאחורי.
עמדתי לרגע במסדרון והרהרתי. כמה פעמים הגעתי הנה בפקודה, בהתרעה של חצי שעה מראש. 20? אולי 30? כבר לא סופר, וזה כבר אוטומטי. מתי תהיה הפעם הבאה שאגיע? האם מתישהו זה יגמר?
אולי כשהוא יבין שאין לו עוד שימוש בי.
אולי כשאני אבין שיש בי יותר שימוש מזה.
מעולם לא החלפנו דברים בקולנו. מעולם לא ראיתי אותו, לא את פניו ולא את גופו. מעולם לא ידעתי אפילו איך קוראים לו.
הסתובבתי רגע והבטתי בדלת השחורה פעם נוספת. אין שלט של שם. סתם, דלת שחורה.
אני הייתי עבורו רק חור. והוא היה עבורי רק דלת שחורה.
