את שוכבת על הספה שבסלון
ומדגמנת בעירום לשיר החדש שלי.
אני מלחין לך את האגן בסגנון פולק אמריקאי ישן,
"למה דווקא פולק?" את שואלת.
"זה...אומנות! תביני זה...אומנות..." אני אומר
"לא לזוז...".
זוג שדייך בדיסטורשן,
זוג עינייך בריוורב,
אוי, כמה שאת יפה.
צחוקך המתוק זה ווגנר,
השלווה שלך ראוול,
אוי, כמה שאת יפה.
עכשיו אני יושב על הכורסא שבסלון
ומדגמן לך מילים בהגיון לציור החדש שלך.
את מציירת על הבד עם המכחול
את הלב שלי כריבוע שחור.
"למה שחור?" אני שואל.
"Well, זה אומנות,Hello כאילו...אומנות..." את אומרת
"לא לשתוק..."
"ספונג'ה" סוריאליסטי,
אהבה באור וצל...
אוי, כמה שזה כואב.
"אמא שלי" פיקאסו,
"אמא שלך" גוגן,
אוי, כמה שזה כואב.
לא לנשום...
השמחה שבי זה לנון,
העצבות שבך זה קייב,
השגעון שלי זה ואן-גוך,
השתיקות שלך זה רפאל,
אהבה באור וצל...
אהבה באור וצל...
לפני 15 שנים. 28 בדצמבר 2008 בשעה 17:39