עומדת בפינה של החדר ונועצת בי מבטים.
אני מחליט להתעלם בשעה הזו של הערב,
מעדיף שלא לחשוב עכשיו על כלום.
לתת לראש קצת להירגע מהיום שהיה,
החרא הקטן הזה נהיה מנהל המסעדה,
ולא נעים להגיד אבל...הקנאה אוח...
הקנאה אוכלת אותי, זה אני שצריך להיות שם במקומו.
בני אומר שאני לא מתאים, חסרה לי התכונה הזו הוא אומר,
הוא לא יכול לשים את האצבע בדיוק...
אימפוטנציה של מילים.
אז עומדת בפינה של החדר ונועצת בי מבטים,
אני מתחיל להרגיש את המשיכה הזו אליה
אבל עוד לא לגמרי מוכן להתמסר.
היא רוצה שאני אקח אותה ביד,
שאני אצמיד אותה אלי, שאני אלטף אותה,
שאני אלחש לה, היא רוצה שאני אשיר לה שיר חדש.
כדור בייסבול בסרט של וודי אלן מחזיר אותי 5 שנים אחורה,
ויש בו את כל החתימות מ-51
ויש בו את כל החותמות לאהבה שלה,
עומד מולה ולא יודע מה להגיד...
אימפוטנציה של מילים.
אז עומדת בפינה של החדר ונועצת בי מבטים,
אני נכנע לה, תופס אותה בצוואר,
מושיב אותה עלי על הברכיים.
וככה כמו שאני פורט עליה,
היא נאנחת, אני לא מרפה.
מנהל המסעדה עומד מהצד מסתכל,
אני עוצם עיניים אבל הוא עוד שם.
והיא ערומה כבר לגמרי ואני לבוש עוד לגמרי
והנה הרגע ממנו חששתי-הוא פשוט היה חייב לבוא.
אימפוטנציה של מילים.
לפני 15 שנים. 11 באפריל 2009 בשעה 11:15
