לפני 13 שנים. 31 באוקטובר 2010 בשעה 11:35
בראותי את עיוורונו ומסכנותו של האדם, בתתי את דעתי על כל
היקום הדומם, ועל האדם השרוי בחושך, אבוד בפניה זו של היקום,
מבלי אשר ידע מיהו שהניח אותו כאן, לשם מה הובא לכאן, מהו
שיתחרש לו במותו, והוא נטול יכולת לדעת בכלל משהו- אני נתקף
באימה, בדומה לאדם שהביאוהו בשנתו אל אי שומם ונורא, והוא
מקיץ מבלי לדעת היכן הוא, וללא יכולת להיחלץ משם.
על כן משתומם אני כיצד, במצב אומלל זה, אין בני האדם נופלים לתוך
ייאוש.
(בלייז פסקל, הגיגים)
ותחשבו על זה,
