כתר ומלכות עולם

עשיתי לעצמי אתמול בלילה לפני השינה בדק בית.

אני מסתכלת על עצמי בטנטרה, נתקלתי בשלושה אנשים חשובים שהמשוב שלהם מאד משפיע עליי.
אחד מהם הוא כמוני. צעיר, בוגר טנטרה ומאד ליברלי ועושה מה שמתאים לדרך שלו.
הסברתי לו על כל המטופלים שאני פוגשת בעיקר המבוגרים מבניהם שלצערי כאשר הם מגיעים לרגע האמת הכול הולך. כל הנשימות ופתיחת הלב, הזין התחבר להם לראש- "ולכי תדברי אל הקירות".
ואלו בעיקר השיעורים שהכי קשים לי.
ואז הוא הסביר לי (ממקום של גבר) שאין מה לעשות, הם לא מוכנים להודות שאין להם רצון לעמוד בזה כאשר הזין עומד "והנתינה" שלהם בא מתוך מקום של אי רצון להתמודד אל מול הפחדים והיצרים שלהם אז הם מעדיפים להיות האקטיביים.
ובאמת אין לי מושג איך אני עומדת מולם ומתמודדת, להסביר לאט לאט, לתת להם את המקום, ולהזכיר להם כל הזמן לנשום, לחייך אליהם באהבה ולומר להם שהכול בסדר כי זה הזמן לתת ליצרים מקום, לתת להם לצוף, ולשחררם החוצה.
וכאן אני לומדת להקשיב לגוף שלי וללמוד לומר- לא, כאשר לגוף לא נוח וזה לא מתאים.

לפעמים יש לי את הרצון לנסות לקשור אותם, ממש ככה. לקשור להם את הידיים שלא מפסיקות לטייל כל הזמן.
לפעמים אני קושרת להם את העיניים בכדי שהם באמת יהיו בתוך עצמם.
ואין לדבר עכשיו- רק לנשום! אפשר לסמן (סימן שידוע מראש) ולומר רק דברים שמפריעים או עוד גבולות שצצות ככה באמצע התהליך (לצורך העניין סשן)

ועכשיו אני רואה שאני בעצמי לא באמת מתמסרת, כאן בבדס"מ.
בדיוק כמו הגברים שאני כל היום מעדיפה לשפוט ולהניח עליהם תוויות.
אני לא באמת מסוגלת להיות תחת מישהו ושהוא ישלוט עליי. ואם הוא לא יהיה קשוב אלי?
אני רואה איך אני מעדיפה ליהנות ממשחקים של סוויצ'ים או מאיזה אורגזמה חלומית ללא שפיכה בזמן הצלפה.
ואני כל הזמן מוצאת את עצמי בזמן אמת (סשן), אומרת מה לעשות ומה לא לעשות.
יותר משפילה את הדום מאשר לתת לו להיות מושפלת בידיו.
יותר אומרת לא בעקיפין מאשר- כן, אני בהתמסרות.

אז אני נמצאת במעין הפוך על הפוך שהוא אותו הדבר- אותו הסימפטום!!

בטנטרה אני זאת שמלמדת את כולם איך להרפות ולהתמסר לתהליך.
ובבדס"מ אני התלמידה שעדיין לא מוכנה לשחרר את הפחדים ולהתמסר.

וואי איזו הצפה...