אמש, לילה...
כולנו רעבים לתענוגות, לפחות אני הרעבה שהלבישה את הרעב על כולם.
מגיעה אחרי שבוע מאד עמוס,מרגש, ממלא אך גם מתיש.
נתינה, נתינה ונתינה...
זורמים בערב חברי בדס"מ
בבדס"מ אי אפשר להיות רק בחברות בלי איזה משחק קטן.
אז כרגיל השתוללות פה השתוללות שם, סשן קצרצר פה ואחד שם...
מוצאת את עצמי הפעם בין לבין, לא יודעת מה השייכות שלי באמת לסיטואציה.
שוב לא שולטת על האנרגיה המינית שלי- נמאס לי, ליליאן תשתלטי על עצמיך!
נושמת פנימה, גונבת מעצמי את כמעט האורגזמה, מאריכה אותה מעט ומעלה אותה כלפי מעלה.
לא יעזור, ספנקים, אצבעות, חרמנות, קולות.. זהו, נגמר.
אני במקום אחר.
מסטולה ממדיטציה, פתאום הכול נראה איטי מידי.
לא היה לי ברור אם אני בסדר או לא, מוצפת רגשית, רוצה לצוף בתוך דמעותיי.
הפרח שלי רוצה לבכות, הרגליים שלי, אפילו התאים בגופי.
מתבוננת, מבינה את ההיפר אקטיביות שסביבי וזה לא גורם לי לצאת מהדיטטביות שנקלעתי אליו.
הרגיש לי קצת לא מאוזן, שזה היה מעל ומעבר ליכולות הקיבולת הנפשיות והפיזיות שלי
אז נרדמתי התעוררתי בבהלה עם שריר תפוס בבית החזה...
מה שמעיד על איזה שהוא קושי נפשי פנימי.
אוצר המילים שלי מתחיל להישכח ואין לי כלכך רצון לשנן זאת, כנראה כתוצאה מההיפר אקטיביות שבי, ויש מצב שזה גם מיתר עשייה יומיומית (24\7 : )
לא יודעת איך עוצרים את המרתון הזה...
הלילה אני בלימיט
יהיה כיף, מרגיש לי כך.
גם, יש שם אנשים שמאד נעים לי לפגוש,
וגם זה מקום שמוציא ממני את מה שאין באפשרותי לשחרר במהלך היומיומי.
אז טוב מטוב
עוד הכרות עם עצמי
ליליאן נעים מאד ליליאן
לסיום...(שלוש נקודות)
לפני 16 שנים. 29 בפברואר 2008 בשעה 15:43