כך אני מרגישה, שחוטפים לי אותן.
היום בארוחת הצהריים גיליתי בשורה מרעישה וקשה לעיכול.
בעוד כחודשיים האחייניות שלי, יחד עם אחותי וגיסי כמובן, עוברות לחו"ל למשך שלוש שנים.
מסתבר שגיסי קיבל הצעת עבודה שלא ניתן לסרב לה, ואני קיבלתי בשורה שלא ניתן לעכל אותה.
בהתחלה זה קצת עבר מעלי, אבל עכשיו אני מתחילה לעכל. אני מתחילה לעכל ששתי הילדות המקסימות האלו לא יהיו בחיי למשך שלוש שנים, ויותר גרוע - לא אהיה בחייהן.
אני מודה, זה קצת סוציומאטי מצידי, אבל אני רוצה שכאשר תגדלנה - יהיו להן זכרונות יפים ונעימים עם הדודה שלהן. הדודה שכל כך אוהבת אותן, ולא מפסיקה לייבב כמו ילדה קטנה מהמחשבה על הריחוק שיווצר אחרי תקופה כה ארוכה של נתק, על כמה קשה יהיה לחדשו כאשר תחזורנה.
כן, הן תבואנה לבקר. אבל זה לא באמת אותו דבר..
כן, אני גם מניחה ומקווה שנדבר בסקייפ. אבל איך באמת אפשר להשוות מסך קר ומנוכר לחיבוק אוהב?!
מה שבטוח - בחודשיים הקרובים אני כבר לא אתלונן שהן עושות לי רעש ומפריעות לי לישון או ללמוד...
