אני, והחיים המעניינים שלי

קצת כמו ג'ון נאש מ"נפלאות התבונה", אולי פחות חכם ופחות משוגע, אני רואה תבניות. לא מתמטיות, אלא בהתנהגויות של אנשים. ואני גם יודע להגדיר דברים שאני מזהה בצורה די טובה.

לכן הקשר הזה היה בשבילי חידה מתישה. לא הצלחתי להבין מה קורה פה. אז כן, זה נכון שזו בחורה שאפילו הפסיכולוגית פיטרה כי היא יותר מדי בשבילה (יותר מאחת עשתה את זה, האמת), אבל זה לא תירוץ. אני ממילא חושב שאני יותר חכם מהם, ושעלי היא מצליחה לעבוד פחות. מאוחר מדי אני אגלה שהזילזול שלי לא היה מוצדק.

אז איבחנתי המון דברים שחזרו על עצמם שוב ושוב. והיא סירבה להכיר בהם, ואז הכירה בהם, ואז הם קרו שוב, ואז לא היה אפשר להגיע אליה, וכו' וכו'. והקשר נהיה קשר ביני לבין 5 אישיויות (רבים של אישיות, יש מילה כזו?) ותכונות בעייתיות שהייתי צריך לתמרן. והיא לוקחת כדורים, והלכה לכל מיני טיפולים פסיכולוגיים (לא מעט) ושום דבר לא עזר.

היה מעניין, אני לא אשקר. גם כשהיה חרא לגמרי ישבתי מרותק והסתכלתי לתוך הראש שלה ואהבתי את זה. אבל בסופו של דבר המציאות הייתה חזקה יותר ונפגעתי וקרו דברים שלא היה אפשר לסלוח עליהם כבר (לכל אחד יש את הקוים האדומים שלו) והקשר התחיל להתפרק.

בסופו של דבר, הקשר התפרק לגמרי. הערתי אותה ב4 לפחות בוקר בצעקות ואמרתי לה שאני לא מוכן יותר עם הדרמות שלה ושתעוף מפה. אני בחיי שזו היא הדרמה קווין, לא אני, זה היה חד פעמי..

אחרי שנרגענו סיכמנו שהיא תישאר עוד קצת כדי להתארגן ולהתכונן נפשית וכדי שזה לא יהיה קשה מדי על שנינו. וכמה ימים אחרי הפרידה הסופית היא הודתה ברגע של כנות ו"כל עוד יש לי אומץ להגיד את זה": אתה לא יכול לחזור להיות איתי. אני הכי אוהבת אותך בעולם ורק רוצה להיות איתך לתמיד, אבל אם נהיה ביחד ישתנה לי שוב הסוויץ' בראש ואני אהיה שוב יותר מדי codependent.

בערב ביקשתי ממנה שתסביר לי בדיוק מה זה קודפנדנט והיא לא ידעה להסביר אז קראנו בויקיפדיה. היה כתוב שזו הפרעה נפשית מסוימת שבאה לידי ביטוי במערכות יחסים, וזה המשיך בתיאור כל הדברים שהיא הייתה עושה מאז שעברנו לגור ביחד ועד היום. צוין גם שזה בדרך כלל תוצר של הורה עם תכונה בעייתית, והמשיך בתיאור מדויק של אבא שלה.

הרגשתי כאילו אחרי שויתרתי גילו לי את התשובה: "הא, לא הצלחת לבד? טוב נגלה לך: זה היה קודפנדנט".

למה לעזאזל לא הצלחתי לעלות על זה לבד? זה ברור שאני לא פסיכולוג, אבל כמו שאמרתי - זה לא תירוץ. ואז גיליתי את הסיבה: אין לזה מילה בעברית. הרגשתי מרומה.

דוברי אנגלית מכירים את הביטוי הזה ויכולים להשתמש בו לתאר סיטואציה כמו שאנחנו נשתמש במילה "פרנואיד" או "מיזנטרופ". אבל לעזאזל, אין לזה מילה בעברית. לפחות לא עברית מדוברת, בטח יש לזה מונח בעולם המקצועי. ולכן השפלתי מבטי בענווה אל מול הפסיכולוגים שזילזלתי בהם מקודם.

האמת, לא לגמרי... הדבר הראשון שאמרתי היה: "כמה שעות של טיפול עברת בלי שאף אחד יעלה על זה?"

אה, וצחקתי שם בפתיח. לא פחות חכם, ואולי רק קצת פחות משוגע.