(הערה: קיילי - Kaili - ומיס קיילי - Miss Kaylee - הן שתי נשים שונות. שם פופולרי כנראה. את שתיהן פגשתי באומגל)
שיט, 9:30… לא רק שזה אחרי מתי שאני אמור לקום כל יום (9), היום ספציפית היא גם אמרה לי לקום ב7:00 כי צחקתי על העכברושים שלה (למי יש 15 עכברושים כחיות מחמד?) ולשלוח לה סמס כל שעה שהיא תראה שלא חזרתי לישון. כבר פיספסתי כמה.
נגעתי בעצמי בלי רשות ביום שישי, אז היא ריתקה אותי לסופש (שישי-שבת-ראשון פה). בלי לצאת, בלי לפגוש חברים, ובלי לגמור. אבל מותר להביא ביד. נתתי לה לעקוב אחרי המיקום שלי דרך הטלפון כדי לראות שאני לא מרמה. היא ביקשה שאני אשאיר את זה פתוח גם אחרי הריתוק, אבל אמרתי לה שזה מוקדם בשביל זה עדיין…
ביום שבת כששיחקנו היא אמרה לי לנקות את כל הבית מחר עד 4. אבל ישנתי מאוחר ושתיתי אז רק קמתי ב-4 וחצי, עם האנגאובר עצבני. היא מיד נתנה לי ריתוק נוסף, לשבוע.
היום יום חמישי, ואני בריתוק עד יום ראשון (כולל). הריתוק הזה יותר גרוע מהקודם. הוא כולל לקום ב-9 כל יום, ללכת לישון בחצות, לא לראות טלויזיה או יוטיוב, לא לפגוש חברים, מותר לגמור 3 פעמים בלבד השבוע, והיא עדיין עוקבת אחרי המיקום שלי בטלפון. אני חושד שזו הייתה המוטיבציה העיקרית שלה לריתוק הזה… זה מאד מצא חן בעיניה לעקוב אחרי.
גם אתמול שתיתי, והיא נתנה לי להישאר ער עד מאוחר.. דיברנו על דמי כיס. בהתחלה זה היה דמי כיס, אחר כך היא החליטה שאני צריך לבקש ממנה רשות על כל כסף שאני רוצה להוציא על עצמי. היא גם ביקשה צילומי מסך של חשבון הבנק שלי וביררה כמה יש לי בארנק. גם התחננתי שהיא תשלח אותי לכלוב היום. אפילו ביקשתי שזה יהיה יותר מפעם אחת. זה מאד מצא חן בעיניה. בכל אופן, בגלל כל זה ,קמתי באיחור היום.
להיות בריתוק בתור בחור בן 32 זה מביך נורא. באופן תמידי הרגשתי קטן ומובך מהסיטואציה שלי. ולכן, גם הייתי חרמן כל הזמן.
אז צריך להתחיל את היום.. מקלחת, לאכול משהו קטן ולעבוד. היא אמרה לעבוד כמה שאני יכול ולרוץ את המייל היומי שלי על ההליכון (בעיקר ללכת, לא ממש לרוץ… אני די פדלאה עדיין) עד שהיא תקום, באיזור 2 בצהריים. ואם סיימתי והיא עדיין לא קמה, אז לעבוד עוד קצת.
פתאום קורל שולחת הודעה בפייסבוק. דיברנו גם אתמול. היא פרשה לחיי ונילה לפני איזה שנתיים וסופית נמאס לה והיא מתגעגעת לשליטה. היינו משחקים פעם בשבוע כשגרתי בוגאס לפני שנים (הסיפור עליה מופיע באחד הפוסטים האבודים, מתישהו אני אפרסם). אתמול דיברנו על כל הדברים שאנחנו יכולים לעשות אם היא תהיה מעוניינת לשלוט בי אונליין. מצא חן בעיניה. סיפרתי לה שאני טיפה בהאנגאובר מאתמול בלילה והיא שאלה אם משהו מעניין קרה. אז סיפרתי לה על קיילי.
“מה היא מכריחה אותך לעשות?”
“ובכן, לשתות…” אמרתי, וסיפרתי לה גם על כל החוקים של הריתוק והדמי כיס, ועל זה שקמתי מאוחר ואני צריך לסמס לה כל שעה. “והיא גם דואגת שאני ארוץ מייל כל יום.”
זה מצא חן בעיניה. היא אמרה לי לשלוח לה צילומסך עם התגובה שלה. היא רוצה לוודא שהיא נוזפת בי כמו שצריך על זה שקמתי מאוחר כדי שאני לא אפשל יותר.
המשכתי לעבוד קצת. העובד שלי הגיע לקחת את הרכב. החלטתי לתת לו את הרכב שלי עד יום שני במקום לשכור לו רכב כדי שיסע לאן שצריך. בגל שאני בריתוק, אין לי מה לעשות איתו במילא.. סיימתי לעבוד והלכתי לרוץ את המייל. כבר כמעט 2, והיא תכף בטח תקום.
קיילי סימסה כשהייתי על ההליכון. שאלה למה לא סימסתי בזמן ואמרתי לה שפישלתי. היא אמרה שהיא תצטרך להעניש אותי ושאלה אותי אם יש לי לבני נשים (PANTIES, של בנות, אי אפשר היה לטעות בכוונתה). אמרתי לה שכן. א’ הכריחה אותי לקנות פעם והייתה לי חבילה של 5 בארון. היא הודיעה לי שאחרי המקלחת זה מה שאני לובש. וזה *כל* מה שאני לובש. זה הביך אותי קצת, והדליק אותי גם. שלחתי לקורל צילומסך.
סיימתי את המייל והתקחלתי פעם שניה. כשיצאתי באתי לשים את התחתונים ופה זה התחיל להסתבך. לא הצלחתי למצוא אותן. הן לא היו בארון. חשבתי שכנראה ניסיתי להחביא אותן כדי שאף אחד לא יראה אותן בטעות. וחיפשתי בכל המקומות שהייתי עשוי להשתמש בשביל להחביא משהו כזה. הן לא היו בשום מקום. אחרי רבע שעה שחיפשתי בכל מקום, ויתרתי. סימסתי לקיילי שאני לא מוצא אותן ושחיפשתי בכל מקום. היא אמרה לי לחפש שוב. לא עזר להתווכח. חיפשתי שוב, עוד רבע שעה. לא מצאתי, וזה עיצבן אותה…
היא הסתכלה במפה של איפה שאני נמצא. “יש טרגט וגם ולגרין (כמו סופר פארם) לא רחוק ממך, לך לשם ותקנה”. זה מייל. זה לא כזה קרוב. זה מה שאני עושה בשביל כושר כרגע! ובכלל, לא כל כך הולכים פה. זה דבר קצת מוזר לעשות! לא ידעתי אפילו אם יש מדרכות בין פה לשם. התלוננתי על זה שהיא גורמת לי ללכת עכשיו עוד מייל ובדיוק סיימתי את המייל על ההליכון. היא אמרה שגם אם לא הייתי עושה את המייל ההליכון, עדיין הייתי צריך לעשות אותו אחרי שאני חוזר.
איזה בעסה. אבל זה ממש מצא חן בעיניה. וידעתי שלא היה טעם להתווכח. שמתי כפכפים. “כמה כסף לקחת איתי?” שאלתי. “$20” היא ענתה. אין טעם לקחת ארנק. יצאתי לדרך.
זה היה מתיש. זה מאד מוזר ללכת פה ברגל. נוסעים לכל מקום. זאת הרגשה מוזרה בכלל להיות ברחוב. אין פה אף אחד ואתה מרגיש כאילו כולם מסתכלים עליך, תוהים מה קרה ולמה אתה ברגל. הסתמסתי עם קורל ועם קיילי כל הדרך. כל הסיפור מאד מצא חן בעיני קורל. וקיילי טרחה להגיד להגיד לי כל הזמן כמה היא נהנית לצפות בי הולך על המפה באייפון. נהייתי רעב. יש מקום שמוכר את הפלאפל הכי טוב בעיר ליד טרגט. אני אבקש רשות אחרי שאני אקנה, אולי לפחות אני אוכל להתפנק קצת. בינתיים בראש שלי כל הזמן “מתי כבר אני הולך להגיע?”, והתשובה “זה לא נגמר כשאתה מגיע. כל דקה שאתה הולך אתה תצטרך גם ללכת חזרה לפני שזה נגמר”.
חניה של סטריפ-מול, רכב מאט.. נראה כמו טרנס במושב הנהג ואיזה בחור שמן וחנון במושב ליד. “תראה את הזין שלך”. “חח, לא תודה” נו באמת, איך מגיבים לזה? “נו תראה. הוא נראה יפה”. “לא תודה”. “חבל… רוצה להזדיין?”. עוד “לא” אחרון והם נסעו. מה לעזאזל… סיפרתי לקיילי. הצחיק אותה מאד. “חבל שלא הייתי שם, אולי הייתי אומרת כן”.
הגעתי ל-ולגרין שהיה מעבר לכביש מול טרגט. נכנסתי לראות אם יש להם, ולא היה. כשיצאתי ראיתי מעבר לכביש סי-וי-אס (גם כמו סופר פראם), ולמזלי, להם כן היה. הסתמסנו והיא רצתה לראות תמונה לפני שקניתי. היא אישרה אותם בסוף ויצאתי לדרך חזרה.
כל הסיפור עלה קצת מעל $13. שזה משאיר לי טיפה פחות ממה שהייתי צריך כדי לקנות פלאפל. אם היא בכלל היא הייתה מרשה. ליטרלי, לא היה לי כסף לפלאפל. התחלתי לחזור הביתה.
קורל טענה שאני צריך לדחוף את עצמי ולעשות את הדרך חזרה מהר יותר. שאלה כמה אני רחוק. שלחתי לה מפה בגוגל מפות עם המיקום שלי והמרחק הליכה מהבית, שהיה 14 דקות (גדול מה שאפשר לעשות עם האפליקציות האלה). “לא היית צריך להראות לי את המפה הזאת. אתה על השעון עכשיו. יש לך 11 דק’ להגיע הביתה”. “את צוחקת”. “לא! ואל תפחד להזיע, תעשה עוד מקלחת כשתגיע הביתה”. היא שירתה בצבא האמריקאי איזה 5 שנים. מאד מחבבת כושר.
לא סיפרתי לקיילי. אני לא 100% שלה. אני מקשיב למיס קיילי. עם קיילי אני רק משחק. אבל משום מה כשהתלוננתי כמה זה רחוק היא החליטה שאני אמור לרוץ. יחף. הסברתי לה שזה לא יכול לקרות… אבל שאני כן ממהר. הגעתי הביתה והיא שלחה אותי להתקלח. מקלחת שלישית שלי היום. שמתי את התחתונים שקניתי (“הורודים”, היא אמרה) והיא הודיעה לי שזה כל מה שמותר לי ללבוש היום. “עד מתי?”. “עד הבוקר”.
“אפשר לפחות לאכול דג מקסיקני היום?” ביקשתי, כי צריך לבקש רשות על הוצאות, ואם לא פלאפל, אולי לפחות זה. היא הסכימה. זה אומר עוד הליכה כי הרכב שלי לא אצלי. שמתי בגדים והראיתי לה שהתחתונים עדיין עלי ובולטים מעל הג’ינס. הלכתי ברגל, שוב, לקצה הרחוב והבאתי את האוכל הביתה.
אמרתי לה תודה והתחלתי לאכול. אחרי 10 דקות היא ענתה: “אתה אוכל?”. “כן”. “תפסיק עכשיו.”. אוקיי… “קח את האוכל שלך ולך לאכול בכלוב”. הייתי בשוק. בדיוק התפנקתי לי עם האוכל וקראתי חדשות על המחשב, ועכשיו אני אצטרך במקום זה לשבת בתחתונים בכלוב נעול ולאכול בלי בידור. “כן גבירתי”. “תשלח תמונה כשאתה בפנים”.
ישבתי שם ואכלתי. כשסיימתי היא שאלה איך היה. “אני לא זוכר מתי הפעם האחרונה שהרגשתי מובך ככה”.
שאר היום המשיך רגיל. היא הרשתה לי להביא ביד, אבל לא לגמור.. מותר לי 3 פעמים השבוע בריתוק ולא רציתי לבזבז אחד מהם על היום. היא שלחה אותי לכלוב פעם אחת. היא אמרה שזה יהיה יותר מפעם אחת, אבל לא רציתי להזכיר לה כי לא התחשק לי להפסיק להביא ביד ולהפסיק לעשן וללכת לכלוב, כי אני יודע שזה מה שהיא תעשה אם אני אזכיר לה. כשהגיע 12 היא שלחה אותי למיטה. היא הודיעה לי שההשפלה שלי הולכת להיות עוד הרבה יותר גרועה לפני שהריתוק שלי יסתיים. זה הדליק אותי מאד. עברתי למיטה ובדקה לחצות סימסתי לה “אני במיטה”.
“לא, אתה לא”. מה? לא שיקרתי… אולי כדאי לשלוח לה תמונה? שאלתי “למה את מתכוונת?”. והיא ענתה “אתה לא במיטה היום. קח את הדברים שלך, אתה ישן בכלוב הלילה. מותר לך כרית אחת ושמיכה”. פאק, זה היה מחרמן. אבל גם אי אפשר לישון בכלוב כי הוא קטן מדי. כשא’ ניסתה פעם לנעול אותי בכלוב ללילה קמתי עם כיווצים באמצע הלילה כי אי אפשר למתוח את הרגליים והיא הייתה צריכה לתת לי לצאת. סיפרתי לה את כל זה, אבל היא כמובן לא הולכת לסגת. “תישן עם הדלת פתוחה. תמונה כשאתה שם”. עשיתי ושלחתי לה תמונה. “לילה טוב, ביץ’”
“לילה טוב, גבירתי.”