משמעות החיים פשוטה: מוות.

אני יושבת לבד,
בתא מבודד.
מחכה שהכאב יחלוף, אך זה לא יקרה בקרוב -
אני יודעת.
המחשבה על זה לא בדיוק משעשעת...
אני תקועה -
בלתי נראית לסביבה, שקופה,
וטוב שכך -
אחרת זה היה בלתי נסלח.
שכנים באים והולכים,
הם אף פעם לא נשארים.
אני לא רואה את הפרצופים -
רק את הנעליים,
אני סופרת רגליים,
כבר הגעתי למאה,
ואותי אף אחד לא שומע.
אני מנסה להיות בשקט, למרות שהכאב גדול.
"כמה עוד?!" נותר לי לשאול.
לא נותר לי דבר, אלא להתפלל,
אולי שומע אותי האל.
"תעשה שזה יפסיק, שזה יגמר -
שלח אלי איזה מלאך שומר".
אך אין קול ואין עונה,
והגוף שלי ממשיך ומתענה.
מחוץ לתא אני שומעת חיים -
נשים מדברות, מים זורמים.
החיים ממשיכים, רק אצלי הם נעצרו,
בא לי לצעוק ושכולם ישמעו.
אני מנסה לחשוב על מקומות אחרים,
שמש זורחת והמון פרפרים.
חושבת על דובוני אכפת-לי ועל חום ועל אהבה...
אך דבר לא עוזר, וזה לא נעים.
ככה זה קלקול קיבה...
בשירותים ציבוריים.


ועכשיו, למי שיש כוח שיקרא שוב ויבין 😄
צחוקים איתי