משמעות החיים פשוטה: מוות.

עשיתי טעות כשלא הערכתי אותו כראוי.
עשיתי טעות כשחשבתי שהוא לא יכול עלי, שאין לו מה לחפש אצלי, שאני צעירה מידיי בשבילו, שאני כל-יכולה.
ככה זה בגיל הזה, אתם חושבים ששום דבר לא יכול לעצור בעדכם ושהעולם יכול להיות שלכם אילו רק תירצו...
הוא הוכיח לי אחרת.
לא הקשבתי להוריי, לא הקשבתי לחברה הכי טובה שלי, ועשיתי בדיוק מה שהם אמרו לי לא לעשות. ועכשיו מאוחר מידיי בשביל לשנות.

ביליתי כל יום בים. הים היה הבית השני שלי. הייתה לי רוטינה: להגיע לחוף בסביבות 12:00, להתמרח קצת בשמן תינוקות, בטן-גב לאיזו חצי שעה, להטבל בים לעוד איזה חצי שעה, ושוב לצאת ולהתבייש בתנוחת הבטן-גב. חזרתי הבייתה בסביבות 16:00.
כמה מהקשרים הכי אתגריים שלי התחילו מהים. הכי טוב להתחיל קשר מהים, חשבתי לעצמי. אין מה להסתיר, ואין מה לגלות - את רואה ישר איך הבחור נראה בבגד ים וככה את חוסכת לעצמך הפתעות בהמשך.
הים היה "הקטע שלי". לשכב על מגבת, עם עוד מגבת קטנה שתכסה על הפנים (כי נורא מסנוור לשכב מול השמש, גם אם העיניים עצומות), וכמובן, שלא שכחתי להתמרח בשמן תינוקות.
ובאמת שהיה לי שיזוף מדהים.
ואז יום אחד הוא הגיע. לא ציפיתי לו, לא כרגע, לא לעולם.
איך שהבנתי, נכנסתי למדרון חלקלק של הרס עצמי. הוא הרס לי את החיים.
אני הזמנתי אותו, והוא בא, ועשה עליי חגיגות ואכל לי את הגוף. הוא התפשט בתוכי יותר מהר מחשפנית שקיבלה טיפ של 1000$. הוא היה מהיר יותר מספידי גונזלס, ורשע יותר מהשטן בעצמו.
לפחות השטן דוגל בצדק, אבל הוא... איפה הצדק?
בגללו הפכתי להיות בלתי נסבלת, מלנכולית, עצובה, דכאונית, בוכה כל יום כל היום כמעט.
חבריי הפסיקו לבלות איתי, ואני לא שמרתי על קשר, כי כלום שינה לי יותר. הסתגרתי בחדר והתפללתי שאלוהים קיים ושיוכל אי פעם לסלוח לי על כל מה שעשיתי רע.
השמנתי מלא, כי כבר לא הרגשתי שיש משמעות ללהיות כוסית. לא הרגשתי שיש משמעות יותר לכלום. פשוט.... ריקנות שכזו.... שאי אפשר להסביר.
גם את השיער שלי איבדתי.
וכל הזמן הזה חשבתי לעצמי "שמש שמש שמש...." השמש.... הייתה הפנדורה שלי. אילו יכולתי לנקום בשמש, הייתי מחסלת אותה. גומרת אותה. כמו שהיא גמרה אותי. אשכנזיה שכמוני...

אבל הטרגדיה האמיתי שלי הייתה שהתחלתי לעשן, ולא בקטנה. אני מדברת על משהו כמו 5-6 קופסאות ביום.
כן כן, אולי לפעמים קצת יותר אם ממש הייתי עצבנית ומתוחה. גם אתם הייתם מעשנים ככה אילו חשבתם שכבר אין לכם יותר מה להפסיד, ושכבר אין לכם את מי לנשק, שהכסף כבר לא חשוב, ושבריאות השיניים שלכם היא בתחתית דאגותכם.
גם אתם הייתם מעשנים ככה אילו ידעתם שאתם עומדים למות בקרוב. ממש בקרוב. חודשיים ככה בקרוב.
אז אכלתי סיגריות לארוחת הבוקר, צהריים והערב, ואפילו כארוחות הביניים. לפעמים אכלתי סגריות כחטיף חצות.

ואז, יום אחד, קיבלתי טלפון מהרופאה שלי, שביקשה שאבוא בדחיפות.
זהו... חשבתי. עכשיו היא הולכת להגיד לי שהיא מצטערת, אבל שאין יותר מה לעשות. שהכימותרפיה לא עובדת ונשארו לי שבועיים לחיות.
בחיי, כמה שטעיתי... הייתי השנייה בהיסטוריה של האנושות שניצחה את סרטן העור.
שנייה בעולם!!! כאילו.... מדליית כסף. אילו רק הייתה אולימפיאדה לשורדי סרטן העור!
איך ניצחתי אותו? אל תשאלו אותי. לא הייתה לי מוטיבציה, ולא חייכתי מלא. לא הייתה לי תקווה, ולא שמרתי על עצמי בכלל. חשבתי שאני הולכת ל-מ-ו-ת והתנהגתי כבר כמו סוג של מתה. שיהיה לי קל יותר להסתגל אחר כך.. אתם מבינים?
אולי זה היה סוג של תיקון אי הצדק שנגרם לי. הגורל חש אשם, והחליט לתקן.
בכל מקרה, לשמע דבריה של רופאתי היקירה, הרגשתי שנולדתי מחדש. שד טזמני התעורר אצלי בבטן והתחיל להסתחרר כל כך מהר שקיבלתי בעצמי סחרחורת של אושר.
קולטים??? קיבלתי את החיים שלי במתנה מחדש!!!!
אתם לא קולטים! אתם לעולם לא תקלטו! אבל אני קלטתי.... הו כן! אני ק-ל-ט-ת-י.
בכיתי המון, נישקתי אותה, את הקירות, את הריצפה, לעזעזל! הייתי מוכנה לנשק קקי של כלב אילו היה קצת בחדר!
הרגשתי על גג העולם...

לא עבר הרבה זמן שההרגשה הזו התחלפה צ'יק צ'ק בהרגשה של צניחה חופשית.
צניחה חופשית מגג העולם הישר לאשפתות הנמוכות ביותר בעולם. במחיר סטודנט כמובן.
את סרטן העור ניצחתי.
אבל את סרטן הריאות כבר אי אפשר לנצח.
סיגריות ארורות.



-שמרו על עצמכם. סיגריות זה לא אוכל-