קיוריאס כבר לא רוצה לדעת...

אמרתי לך, החיוך המתפנק שלך, ששפתייך נמתחות ועינייך בוהקות, שחיוכך הרחב כאילו מתכוון לבלוע אותי ואת האופק, אין לי מילים ואין לי טקטיקות, אין חרוזים ואין הברות. את מזכירה לי את החברה הראשונה שלי, שהיתה רקדנית יפה ומפונקת, אני לא יודע אם את רקדנית, אבל את יפה ומפונקת, ואני יכול פשוט להיעלם לידך, אני יכול להתפוגג ממך, כשאת מחייכת ואני משעין את כף ידי על גבך ומרגיש את חום גופך והלמות ליבך ואת צוחקת ומופתעת ואת משיבה לי חיוך חצי חצוף חצי נבוך, כאילו אמרת: "התעז?"

יולנדה אמרתי לך את יפה, את מתפנקת, את רגישה לאהבה.
בהתחלה לא הבנתי, בסוף הבנתי, כעסת, שלא הגבתי בזמן, לא מספיק מהר, אבל יקירתי היפה ככה זה, אני תמיד לא אספיק, את תמיד תרצי יותר, אני לא אנסה, לא אהמר, לא אסתכן.

את יפה ומלכותית, תמירה וענוגה, שובבה וביישנית, חכמה ונלהבת, אני נהנה לנעוץ בך עיניים, נהנה לראות איך את מאלפת, נהנה ללטף את כתפך ולהרגיש שאת מרגישה.

מין חיבור דמיוני, אולי הכל בראש שלי, אולי הכל האלכוהול והשעה, אבל .. אבל.. יולנדה... את פצצה מסמרת שיער, ואני חולה על התחת הסוויצ'י שלך, מבלי שנגעתי בו אפילו לשניה.


פשוט כל כך יפה ומתוקה שנדמה לי שזה ממש יכול לקרות, שאני אשתגע עלייך. תיזהרי!