הוא רצה להישלט, הוא רצה מישהי שתאלף אותו, שתכניע אותו, מישהי שתכווץ אותו ותצמרר אותו ותכשף אותו ותחשמל אותו ותמגנט אותו. הוא רצה מישהי שתסנוור אותו, שתוציא אותו משיווי המשקל, שתערער אותו, את הביטחון שלו, את הכח האדיר שהיה לו.
הוא רצה שמישהי תגרום לו לבכות, לא מכאב, מעוצמת האהבה שלו אליה, מעוצמת ההערצה שלו אליה, מעוצמת סגידתו אליה, הוא חיפש מישהי שתוכל לזלזל בו, לנער אותו מעליה, להתכחש אליו, להתעלם ממנו, הוא היה צריך מישהי שלא תישבה בקסמיו, מישהי שלא תתרשם ממנו, מישהי שתסתיר את אהבתה ולא תציע אותה ולא תיתן לו להתרומם אף פעם.
הוא חיפש אישה חזקה שלא צריכה תמיכה שלא צריכה חיזוק שלא צריכה אישוש, שלא צריכה הבטחה ולא ביטחון מאף אחד אחר. הוא חיפש לוחמת, אמזונה, רוצחת בדם קר, מופרעת שלוחת רסן, חסרת מעצורים, בלתי נשלטת, פורצת גבולות ומכורה לכאב, להרס, למוות. חיפש מישהי שתבגוד איתו בכל המוסכמות ותשחט את כל הפרות הקדושות ותצחק ותקניט ותשתעמם מהר.
זה מה שהוא באמת באמת רצה הדום בעל כורחו. הדום בעל כוחו. למרות שהוא רצה להישלט הוא לא יכל להשתחרר, לוותר מראש, להיכנע ללא קרב. הוא רצה לתת את כולו אבל למי שראויה, שאין בה חת ולא רבב, למי שיכולה להכיל אותו, את העוצמות שלו, מי שיכולה לאחוז בקרניו של השור הזועם ולהכריע אותו ארצה בלי להיפצע, בלי ויתורים, בלי העמדות פנים.
הוא לא מצא אף פעם אף פעם מישהי שהצליחה להתקרב לשלוט בו.
לא היה לו מזל כזה גדול והוא היה חזק מדי. החיים עשו אותו כזה חזק הוא לא נשבר אף פעם, מכלום, לעולם. הוא שנא לשלוט אבל לא הצליח להישלט, לא באמת, אפילו לא לשניה. כמו סחורה שאין לה קונים בשוק. כמו עגבניה בדוכן מלפפונים. סיפור עצוב.
לפני 17 שנים. 27 בפברואר 2007 בשעה 12:47