את יודעת, אני מצטער על הכל. מצטער אפילו שהכרנו. אפילו הסקס לא היה שווה את זה. הרי יש סקס כמו זבל ובחורות יפות כמוך יש כמו יתושים בביצה, במחיר של התענוג המפוקפק שהענקת לי הייתי יכול לרכוש לעצמי קצת נחת, קצת שמחה ללב, קצת קרבה, קצת כנות, אמיתיות, חברות, אינטימיות.
אבל במקרה שלך, עם השקרים שלך והמשחקים שלך, עם המניפולציות שלך והסחטנות הרגשית שלך, עם ההתעלמות שלך מכל מה שהוא לא את, עם האגואיזם, הדיסריספקט, הפה המלוכלך שלך, העלבונות שספגתי ממך, ההתנהגות המכוערת שלך, השתיינות המוגזמת שלך, עם אי היציבות שמאפיינת כל דבר בחיים שלך, עם חוסר האמון הבסיסי שלך, עם רגשות הנקמה שמתפרצות ממך, עם חוסר היכולת שלך לתת צ'אנס ומקום אמיתי, בסופו של דבר, מה שנשאר לי ממך זה רק נטו חרא. חרא טהור ומזוקק ומצחין והמון ממנו ושום דבר אחר.
היופי שלך נבלע, הקסם שלך נעלם, הרוך שבך נשכח, העיניים היפות שלך והנשיקות שלך, הרגעים הקרובים והאורגזמות המשותפות - הכל נמחה, התגמד, התבטל בשישים כי את כזאת חלאה פגועה ופוגעת, משפילה ורומסת את כל מה שאת רוצה. לא יכולה להסתכל בגובה העיניים ולא יכולה לתת כבוד. עצוב. עצוב הסיפור שלך. את מוכת גורל נאנסת נבגדת שקרנית ודפוקה.
אני כל כך כועס כי רציתי לאהוב אותך ונתתי מעצמי המון. הרעפתי עלייך את טוב ליבי, את נדיבותי, את החום שלי ואת קראת לי ילד אהבה ואמרת שאין דברים כמוני ושאי אפשר לוותר עליי ובכל זאת האכלת אותי בכפית מהרעל שלך. לגימה ועוד לגימה, מכה ועוד מכה, עד שנמאס לי, עד שנשברתי, עד שהחלטתי שאני למקום ההוא לא חוזר ומערכת יחסים כזאת אני- לא צריך, לא רוצה ולא מחפש.
אמרתי לך שתוותרי כי ויתרתי מזמן, אמרתי לך שתשכחי הכל כי הכל עבר ולא יחזור ואין מקום לעוד ניסיון כי לא נותרה טיפת אמון אחת ואז התחלת לבכות ולהתחנן וכמה שאת יפה זה כואב לראות אותך ככה ורציתי, באמת רציתי לחזור ולהיות שם בשבילך, לעשות לך טוב ושתעשי לי טוב חזרה אבל לא יכולתי, כבר הייתי פגוע מדי, כועס מדי, הסברתי לך שרק הדם שלך יפייס אותי ואמרתי לך שלא, אני לא רוצה את הדם שלך.
העדפתי ללכת ממך פגוע וכואב ולא לפגוע בך חזרה ולהישאר ביחד. העדפתי את זה כי אני יודע שלגרום לבנאדם נזק, לא רק שזה לא חוכמה, זה גם לא קשה. העדפתי להגיד לך שאת בת זונה מלוכלכת ולא להגיד לך באמת, בפנים, כמה את עלובה ומעוררת רחמים, כמה את לבד, כמה את נלחמת בשדים שיגמרו את כל הכוחות שלך בסוף ותישארי כמו עלה מיובש שעף ברוח. אבל זה מה שיקרה לך ואני לא רוצה להיות שם כשזה קורה. העדפתי לחסוך ממך גם את הכאב שלי, לא להשאיר בך עוד צלקת עמוקה כי כבר יש בך מספיק כאלה, העדפתי לירוק את זה לצד השני, הלאה ממך ולהשאיר אותך לבד להתבוסס בחרא שלך ולהרגיש אותו לבד. לבד כמו ברחם, כמו בקבר.
אז באמת תודה רבה על שום דבר ופאק יו ורי מאצ'. להתראות לך, אומללה. ברחתי ממך. הלוואי שאני אשכח אותך מהר, אין לי כח לזכור אותך. אפילו הזיכרון שלך עושה לי רע. איכס!
לפני 19 שנים. יום חמישי, 29 במרץ 2007 בשעה 9:08