.
מתוך מכתב שנכתב לפני ארבעה חודשים:
מאמצים
יש בי רצון...
רצון גדול. רצון כל כך עמוק, כל כך רחב שאפשר לטבוע בו. ללכת לגמרי לאיבוד. רצון מסוכן, כמו מבוך בסרט מדע בדיוני. משאירה פירורים, כדי שאוכל למצוא את עצמי לעת הצורך. (וזה עובד?)
יש בי צורך...
צורך טורף. צורך מאכל. צורך שאין לו גבולות. שאי אפשר להכיל אותו. חור שחור, שבולע את הכל – גם אנרגיה, גם חומר, גם את הגשמי וגם את הרוחני... פוחדת מהצורך שלי. בורחת ממנו. הרגל ותיק, כבר אינסטינקטיבי.
יש בי הבנה. אך היא מוגבלת. אני יודעת יותר מכולם, ופחות... אוהבת להגיד שאני לפחות יודעת את מה שאני לא יודעת... אבל זה לא עוזר. כל פעם חובטת את ראשי בקיר כי פשוט לא הבנתי נכון. קושרת את עצמי בסבך כי אני מנסה לנתח הכל, לראות מסביב לפינות, להאיר את החושך.
ויש בי פחד. המון פחד. חיה בתוך הפחד הזה. וזה נמאס.
ויש לי חומות.
ויש לי כוח. יש לי ים של כוח. אוקיינוס. גלקסיה אפילו.
יש לי כוח להיפגע. ויש לי כוח לעבוד. ויש לי כוח לאהוב, ויש לי כוח להתאכזב, ויש לי כוח להיות לבד, ויש לי כוח לתת, ויש לי כוח לבעיות של אנשים, ויש לי כוח לכל מה שנדרשתי אי פעם להביא לו את כוחי. ויש לי כוח להתאמץ.
...
טיפה הזוי.
לפני 15 שנים. 11 בדצמבר 2008 בשעה 17:27
