בגדול, אני כבר לא פה, וטוב שכך.
בגדול, אני עסוקה בדברים אחרים (דייג?)... וכמעט אף אחד מהם לא קשור לכאן.
אבל דבר אחד שמלווה אותי, ללא ספק, תמיד נשאר קשור לפה. לצערי הרב.
וזה נושא הפוסט הזה, והסיבה היחידה שהחזרתי את הבלוג הזה לחיים.
הפוסט, נכתב במקור למקום אחר. אבל משהו כל הזמן הציק לי, הציק לי שאני כאילו מפאת האופי של המקום הזה, שגורם לי לא לרצות להיות פה, אני בורחת, וזה גם חלק מהפוסט. אני לא בורחת.
*******************
היא קשה לכתיבה, הרשומה הזו
ועדיין, אחרי התלבטות החלטתי לכתוב אותה, בייחוד אחרי שחברה טובה דחקה בי
אמרה שזה חשוב, והיא צודקת
הנושא הוא אלימות
לא נושא שאינו מדובר, אבל איכשהו ממשיכים בעצם להתעלם ממנו
יותר נוח לנו?
ויש גם את העניין שמי שתקרא פה ותהנהן בראשה ותבין -- כבר מבינה
ומי שלא מבין, כנראה גם לא יבין, זה לא ישנה לו
ובכל זאת אני כותבת, כי יש דברים שחייבים לומר
כבר תקופה ארוכה אני מרגישה שאני יותר ויותר נשחקת מהאלימות סביבי.
ישראל היא מקום אלים, שאף אחד לא יספר לכם אחרת
ובאמת נמאס לי מכל המצטדקים שבונים לעצמם מיתוסים שזה בעצם בסדר, ולא כזה נורא, וסתם עניין של תרבות
חייתי הרבה מאוד שנים במקומות אחרים, ובעשור פלוס לא חוויתי את האלימות שאני חווה פה בחודש, או אפילו בשבוע
לפני כמה ימים הלכתי להופעה של בוב דילן
שילמתי הרבה כסף עבור החוויה שקיוויתי שתהיה חוויה של פעם בחיים
רוצה לציין גם שאת פול מקרטני לא ראיתי, וגם לא את לאונרד כהן, כי הם הופיעו בפארק הירקון וכבר מראש ידעתי שזה לבקש חוויה לא נעימה של דחק, דחיפות, מי שדורך עלייך, מי שנוגע בך, מי שמסתיר לך, מי שרב איתך... כבר מראש אני מגבילה את עצמי כי בקבוצות גדולות אני ממש נרתעת מהקהל פה.
אבל ההופעה הזו הייתה באצטדיון עם מושבים קבועים, אז החלטתי שיש יותר סיכוי שיהיה בסדר.
כשרק הגענו למופע, בדיוק כיבו את האורות, ועוד לא הגענו למקומות שלנו.
במעבר התיישב לו איזה גבר גברתן
כנראה נתקלתי בו בחושך
חוצפה מצידי, שאני מפריעה לו בקומבינה שלו, של לשלם על מקום זול ואז לשבת במעבר של המקומות הטובים יותר
שאני מפריעה לו לגנוב
להתפלח
איך שעברתי אותו, הוא בא מאחוריי
ודחף אותי בכוח, בשתי ידיו, במורד מדרגות הבטון
עפתי.
פשוט במזל, כי היו עוד אנשים לידי, הצלחתי לבלום את הנפילה.
ומכיוון שאני לא תמיד נבונה, ואני תמיד תמיד מסרבת להיות קורבן
הסתובבתי ועפתי עליו בחזרה
צעקתי עליו משהו כמו, "אתה רוצה להתעסק איתי?!!!" א-לה מאפיונרית מסוכנת
וזרקתי עליו את הבירה שלי
האיש הזה היה פי שתיים הגודל שלי
ובאמת שהוא היה יכול פשוט לכסח לי את הצורה
אז בא איזו נשמה טובה -- אלי, לא אליו -- ואמר לי, תרגעי, הוא לא עשה את זה בכוונה
ועכשיו, אני אמורה להיות בובל'ה ולא להפריע יותר לאנשים הטובים
יש לי פה פיקציה מושלמת, האיש הוא פשוט אדיוט, הוא לא התכוון
על תעשי מזה עניין
לא היה באיזור שום מאבטח או שוטר
ואני הייתי מאוד נסערת
שלא נדבר על זה שבאיזה מקום, רציתי להציל לעצמי את היכולת להנות מהמופע הזה, לו ציפיתי כ"כ הרבה זמן
ואפילו חברתי רק דחקה בי ללכת למקומות שלנו
אז זה מה שעשיתי
כשאני מספרת לאנשים על המקרה, הם אומרים, את משוגעת, מה את מגיבה, הוא היה יכול להוציא סכין ולחתוך אותך
מה אני אמורה להבין מזה? גם האנשים סביבי, ישראלים מקוריים, לא אמריקאים מפונקים כמוני, רואים את הסביבה כמסוכנת
ואני, אמורה באמת להיות טטלה בכדי לשמר את עצמי, וחלילה לא להתנגד לאלימות
אני רוצה להוסיף שזה מקרה מאוד קיצוני, אם לא היו בולמים לי את הנפילה מן הסתם הייתי נפגעת קשות - המדרגות היו תלולות, ומבטון, והוא באמת העיף אותי חזק
אבל זה לא מקרה יחיד, או תלוש.
אשתף אתכן בקצה המזלג שלי:
בסופ"ש שעבר היינו שלוש בדרך לסרט בסינמטק. עברו לידינו כמה צעירים על קטנועים, וצעקו לנו משהו. לא זוכרת מה, או שהדחקתי, אבל הטון לצערי הוא מוכר מידי -- משהו מבזה. התעלמנו והמשכנו בדרכנו, מה שכנראה לא נתן להם את הסיפוק לו ציפו. הם עשו פרסה באמצע כביש סואן, והמשיכו ברחוב הצדדי שהיינו בו, ובחרקה לכיווננו שוב צעקו לנו, ואחרי שעברו המשיכו בצהלות וצחוק.
לפני זמן לא רב, הייתי בתור בטיב טעם. הבחור שעמד מאחורי כל הזמן נכנס בי. זה היה מאוד לא נעים. לא ייחסתי לזה זדון, אלא פשוט חוסר כבוד למרחב האישי, ואיזו תרבות בסיסית של אגרסיביות (ז"א, לא מופנית אלי באופן אישי). ביקשתי ממנו שישתדל לשמור יותר מרחק.
שוב - חצופה שכמותי.
זכיתי לשטיפה זועמת של הערות שמכוונות להקטין אותי ולהשפיל אותי מינית -- מי רוצה לגעת בך בכלל? את טוענת שאני רוצה לגעת בך? את גועלית ולא הייתי נוגע בך...
בשנה שעברה, כשהלכתי ברחוב בדרך הביתה ממסיבה, בא מאחורי גבר שעקב אחרי מרחוב אבן גבירול לתוך הרחוב שלי (מסתבר שממש יצא ממכוניתו כדי לעקוב אחריי) ותפס אותי מאחור ושילח ידו למקומות אינטימיים.
(במקרה הזה כן הלכתי למשטרה, ואפילו עזרתי להם לתפוס אותו (למרות שהמקרה שלי לא הגיע למשפט, הוא נשפט על מקרים אחרים)) ואני רוצה לציין פה גם את התמיכה של מרכז הסיוע!! אין כמותן
לפני זה, אנס אותי בן הזוג שלי בתוך מסגרת ה"בדס"מ" של מערכת היחסים שלנו. לקח לי בערך שנה בכלל להפנים שזה מה שקרה.
** כנראה שאני לא קרבן טוב, לא התלוננתי בזמן אמת, אז אולי זה לא באמת קרה **
אלה המקרים הדרמטיים. זה לא כולל את כל ההערות והמבטים הנעוצים ברחוב, שזה משהו די יומיומי. את החוויה המאלפת של לעמוד בתור (עד כמה שיש פה דבר כזה בכלל) שם מי שהכי דוחף הוא הכי מנצח. את האמירות הסקסיסטיות והשיפוטיות... רק היום קראתי לפחות חמש בדיחות גזעניות או סקסיסטיות בפייסבוק, שנרשמו על ידי אנשים שהם בין חבריי!!! (אם זה לא מובן, אנשים שהם חברים שלי הם בד"כ לא סקסיסטים או גזענים).
ואני בכלל עוד לא התייחסתי לדברים כלליים יותר, שהם לא מקרים אישיים שלי -- לטוקבקים, לפורומים כאן ובאתרים אחרים, לחברי ממשלה שלנו, למצב הכללי של כיבוש, ועיגון הגזענות בחוקים שלנו, ועוד ועוד ועוד
אני לא קרבן טוב, כי אני כמעט תמיד יוצאת נגד מי שפוגע בי -- האיש הגדול באצטדיון, התוקף הסדרתי באבן גבירול, הבחור בטיב טעם (עפתי עליו לגמרי, האמת די איבדתי את העשתונות)... אבל זה לא מרגיש טוב. קודם כל, אני מרגישה שגם אני נהיית אלימה. או, שאני מתכופפת, מרכינה ראש בפני האלימות. או שאני מסכנת את חיי בעצם. אף אופציה לא טובה בעיניי. בנוסף, אני נתפסת כ"קשה" ו"אגרסיבית" ו"ווכחנית" -- מה שאסור לאישה להיות. ואולי אני באמת אגרסיבית לפעמים, וזה גם שוחק.
להשאר בבית?
להפסיק לקרוא באינטרנט?
לעזוב?
אין לפוסט הזה סיומת, כי אין לי תשובות.
------
טוב, יש לפוסט אחרית דבר. אולי אפילו יותר מאחד.
בתגובה לתגובות שקיבלתי: (את התגובות לא אפרסם כאן ללא רשות, רק את דבריי)
לזה שאמר, אכן יש אלימות, אבל יש בכל מקום, וגם שעדיף "ללכת מסביב" ולא להגיב:
אין ספק שמה שאתה מציע זו הדרך הנבונה. זאת הדרך להמנע ככל האפשר מפגיעות. וגם, שגברים חווים אלימות (רק אולי עדיין פחותה או לפחות שונה מנשים, ואני גם מחזקת את מה שאמרה ____, שגם נשים יכולות להיות אלימות - רק אולי פחות או באופן שונה מגברים)
אבל יש לי מחלוקת איתך בקשר ל"כל מקום". טוב, לא הייתי בכל מקום אפשרי, ויש מקומות שאני מתארת לעצמי שהיה לי יותר קשה לחיות מאשר פה, נגיד איראן או סעודיה. אבל כשאני משווה למקומות בהם שהיתי או חייתי -- כולל ארה"ב, קנדה, אנגליה, ואפילו מקסיקו -- אני חייבת לומר שאין מה להשוות. ברירת המחדל פה היא אגרסיביות. גם בקנדה יש אלימות, אבל היא לא כזו מובנית. יש ציפיה בסיסית שמי שמולך יתייחס אליך בצורה הולמת. מי שלא -- הוא הדפוק, היוצא דופן. כאן, זה בערך כל מי שעובר לידך ברחוב, שסוגר את דלת המעלית כשאתה רץ, נהג האוטובוס שבכוונה נוסע כשאתה מנסה לעלות, אנשים שממשיכים ללכת, יחד עם הילד או הכלב, באמצע המדרכה ולא נותן לך לעבור.
אני יכולה רק להתייחס לחוויה האישית שלי, וזה לא שלא חוויתי שום אלימות במקומות האחרים ההם. אבל באמת לא כמו פה. ובכל מקרה -- אני פה, זה הבית שלי, ואני לא באמת מוכנה שככה הוא ייראה, אז אני מתנגדת.
---
לאלה שסיפרו על חוויותיהן, איך גברים פה מנסים לחנך נשים, לא משנה מי הגבר, או מי האישה: מוכרת או זרה, צעירה או מבוגרת...
כן, זה בדיוק חלק גדול מזה, ה"חינוך". לא כתבתי כי זה התארך, אבל אותו בריון בהופעה צעק עלי (אחרי שתקף אותי פיזית) איך לא אמרתי לו סליחה
עוד מקרה שקרה לי בטיב טעם (למצוא סופר חדש?)... איש מבוגר פשוט חסם את כל הכניסה. רצה לשאול את הקופאית משהו, ובשביל זה כל העולם צריך להיעצר. רציתי להכנס לחנות, אז אמרתי לו "סליחה". הוא לא הגיב, ולא זז. שוב אמרתי סליחה, וכלום. חשבתי שאולי הוא גם כבד שמיעה, אז אמרתי בקול רם יותר - סליחה! אז הוא הסתובב אלי, ואמר בגעירה באמת מאוד מכוערת - אם היית מבקשת יפה הייתי זז, אבל עכשיו לא!
ש לי אינספור דוגמאות כאלה. האיש שאמר לי שהוא רוצה להכניס לי אגרוף בפרצוף כי אמרתי שאני לא רוצה ילדים (גבר זר לי, מוביל, לא מישהו קשור אלי). וההוא שקרא לי "אישה לא טבעית".
ויש את המחיקה של החוויות שלנו: יש את הקולגה שלי בעבודה שסיפר לי ש"לא שקצב לא אשם, אבל מה הקטע של זאתי, בטח סתם רצתה קידום בעבודה, ועכשיו היא מתנכלת לו". איש טוב דווקא, החבר הזה, אבל ככה חינכו אותו, והוא אמר לי עוד, "מה, זה ?לא 'אונס קלאסי', אז איך אפשר להתייחס למה שקרה שם?" וכשעוד סיפרתי לו על האונס שלי, הוא אמר, מה ככה, אחרי שנה פתאום הוא אנס אותך? יענו, אני מגזימה, אני מעלילה, אני לא בסדר בתפיסה שלי איכשהו, ואותו גבר שהוא כלל לא מכיר, למה שהוא יהיה לא בסדר? איזו סיבה יש לו בכלל?
---
תגובה כללית יותר, להצפת התגובות והשאלות:
תודה לכל מי שהגיב והגיבה, נתתן לי חומר למחשבה, וגם אימות לתחושות רבות שאני נושאת איתי. כואב לי לדעת שאכן כולכן חוויתן וחוות אלימות -- ההזדהות חשובה, ואני מסכימה עם כל מי שאמרה פה סולידריות!
א', ב', ג' -- אין לי אפילו שמץ של תשובה איך להיות אסרטיבית בלי להגרר לאלימות. לצערי, התגובה שלי הייתה רחוקה מקור הרוח שנדרש לשם כך. כשאני מאבדת שליטה, אני מרגישה במידה מסויימת ש"הם" ניצחו, גם אם באותה מידה הגנתי על עצמי מפני בריונות. אם אמצא את הנוסחה, אשתף, ולהפך גם, טוב? 😄 נשיקות לכולכן/ם
----
למי שהצדיק את התגובות החזקות:
רוצה להבהיר: אין לי שום בעיה עם הרצון שלי להגן על עצמי או על אחרים. ממש לא. אבל תחושה של איבוד שליטה -- זה לא נעים. ולא כי אני חושבת שאני צריכה "להתנהג יפה"... אני מאוד לא חושבת שאני צריכה, ואפילו מתנגדת עקרונית לרעיון הזה. אני פשוט חושבת ששום דבר טוב לא יוצא מאובדן שליטה (לא מרצון, לא מבוקר) ואני רוצה לדעת להגיב באופן אפקטיבי ובלי לאבד עשתונות. לא כי זה לא מוצדק, פשוט זה יכול להוביל למצבים עוד יותר קשים. וגם, לא ממש עוזר עם התפישה של האישה ההיסטרית.
**********************
ואם הגעתם עד הלום, ומשהו פה דיבר אליכם: ביום ראשון הבא יש הפגנה מול תולעת ספרים בכיכר רבין, כנגד השתתפות באירוע שם של יצחק לאור, התוקף והאנס הידוע.
בין נושאות הדברים, אהיה גם אנוכי.
לפני 13 שנים. 27 ביוני 2011 בשעה 19:44
