לפני 10 שנים. 1 באוגוסט 2014 בשעה 13:23
כל יום נדמה לי שזהו, הותשתי, וכל יום אני מגלה שאפשר להרגיש עוד יותר איכסה.
אני נשואה למילואימניק. לא קרבי תודה לאל, ואפילו חוזר הביתה כל חמישה-שישה ימים. אבל אני משתגעת.
הלבד, הזמן הארוך מידי לבד עם הילדה, שאין לי לצפות לו כבר שיגיע מהעבודה...
החדשות... הילדים, בנים של, אבות של, חברים של.
אני לא רוצה עוד ילדים. לא רוצה לדאוג לילד שילך לצבא...
די.
נגמרו לי הכוחות
והחיוכים שנוצרו רק בשבילה בתקופה הזו כבר מעוותים ועייפים והולכים ונגמרים...