ג'ונגלר

ישבתי שם, במקום הנוח היחיד שיכולתי למצוא. נח, חוץ מהצעקות. לא ראיתי את פניה, היא היתה עם הגב אלי, ראשה מורכן מהמכשיר שעטף אותה וגם מהכאב, כך הסתבר.
חשבתי שאולי אלה צעקות שווא.. צעקות של הנאה.. ואולי בכלל אני מדמיינת, שאלה רק אפקטים של המוסיקה..
כשחזרתי לשם, קיבלתי תשובה. דמעות הכאב, הסבל, ההשפלה והפגיעה באמון לא הותירו מקום לספק.
הוא ישב לידה, ניסה לנחם, ללטף עם היד שקודם פגעה והכאיבה, היד שהתעלמה מהזעקות, מהאנסטינקטים שאומרים לנו לא להמשיך לפגוע במי שזועק "די". גם הוא היה נבוך, מתעלם מהמבטים שלנו שעוברים ממנה, אישה שיכולה להיות אמא של הצעירים שבינינו, אליו, גבר נורמטיבי שהיה עושה הרבה מאוד כדי שהזיכרונות שלנו מהערב הזה לא יצאו החוצה, אל מחוץ לחדר.
היא השפילה את מבטה, לא רצתה להתמודד עם המבטים שלנו, מה הם המבטים שלנו? סיפוק.. חמלה.. גועל.. זעזוע.. קנאה..?
ניגבה את הדמעות, כיסתה את עצמה, חיכתה שיעבור.