סויץ' ספיס - החלל הבלתי מוכר

זהו יום אבל עבור בורגניות מורדות כמוני.
אני יושבת מול רשימות ארועים זולים ומחתרתיים אי שם בתל אביב ומגירה ריר.
כה קרוב כה בלתי מושג.
ואולי, אולי אם אני אתגבר על החרדות, אול, אולי אם אני אתגבר על התובנה החדשה כל כך שאני מזוכיסטית במובנים המזויעים והעמוקים ומתוסבכים ביותר של המילה.
כנראה שאני נהנית מזה.
אני עדיין סרבנית מחשב לאחר שכל שנות התישעים העברתי את נעורי המפוספסים בנסיונות לא להתאבד בגלל מחשב שקרס, גיבויים שלא צלחו, וזמן אבוד.
עד היום יש לי הפרעות בקצב הלב בגלל המכונה הארורה המתקראת מחשב.
כמה צער ויגון וחוסר אונים בגלל זה.
כמה הדור הנוכחי לא מבין כמה פעם הכל היה קשה.
ההרוים שלנו שרדו את השואה וייבשו ביצות ואכלו לבן.
אנחנו שמענו חרא של מוסיקה, עבדנו בפרך בבורגר ראנץ' בשביל גרושים עבור שיעבוד למכונה שעבורנו סימלה חופש.
בדיעבד, היה עדיף לי להיות פרחה או פקאצה. אבל אני לא מיוחסת מספיק. ופעם גם לא הייתי שחקנית טובה בלהתחזות לסתומה, זה הרי ידוע עכשיו, פרחות הן מאסטר מיינדז, נפולאונים קטנים, רוע וערמומיות טהורים ובנאליים.
את הדיסלקציה והדיסגרפיה שרכשתי בעמל בבית הספר בפתח תקווה בשנים שיזכרו כאפלות ביותר בתולדות 300 השנה האחרונות, שנות השמונים, אני אנסה להביס כאן.
שומרת, רגע. המשך יבוא עכשיו.