Winston Wolfe

ניסיתי לחזור לאותו מקום שהייתי בו אבל הדלת היתה סגורה.
שלט של Do not disturb היה תלוי על הידית של הדלת.
דפקתי, היא פתחה את הדלת, אבל רק קצת שאני אוכל לראות את הראש, כאילו שמחביאה משהו בחדר.
אני לא יכול להמשיך הלאה אמרתי לה, אני רוצה להיות איתך.
אתה לא יכול להיות איתי היא ענתה, אתה חייב להמשיך הלאה.
למה?
יש לך מישהו?
למען האמת שכן, הכרנו לפני כמה ימים.
לא חיכית אפילו שבוע, זריזה את, בטח לא היה כל כך קשה לפסוח מעלי.
לא זה לא ככה, אתה לא מבין.
אני אף פעם לא מבין.
אני תמיד שורד, במקום מסויים נמאס לי לשרוד, נמאס לי להלחם בשרשרת המזון.
אבל אתה הרי יודע
מה אני יודע?
שאתה תמיד ממשיך הלאה, שאתה תמיד מצליח לעבור כל מצב אפשרי.

היא לא הבינה, את הדבר החשוב ביותר.
שהסיבה היחידה שתמיד הצלחתי, זה כי היתה מישהיא, היתה איזה שהיא אחת שהיתה שם
בשביל להגיד שיהיה טוב, בשביל להגיד שיהיה בסדר, בשביל להגיד שאני אצליח להמשיך
עכשיו אין את מי שיגיד את זה.
לא אני לא חושב על התאבדות, אני לא בן 16, יש לי בשביל מה לחיות, יש לי מה לראות, יש לי מה לעשות.
החיים שלי עוד לפני, ויש עוד המון דגים, רכבות ושאר מטאפורות שמתארות את העובדה שאני אמשיך הלאה.
האם אני רוצה? לא ממש.

אין לי כח להתגלח, אין לי כח להתחיל להציג את עצמי למישהיא חדשה, אני לא רוצה שוב לעשות את אותו הסיבוב
אני מרגיש כאילו אני תקוע באותה הכיכר כבר כמה שנים, והמערכת ניווט שלי אומרת להמשיך ולהסתובב
מה עוד אני אמצע? לאן עוד אני אלך?


אני מאחל לה המון הצלחה.
מה איתי....אני לא יודע.

אני צריך את הזמן, צריך את הכח
להרכיב את הפאזל
להרכיב בחזרה את עצמי

אפגש עם אנשים
פסיכולוגים מזדמנים, אנשים שאתה לא תראה שוב לעולם
אנשים שלא יודעים מי אני ומה אני
אתן להם להרכיב אותי, אתן להם לבנות אותי מחתיכות קטנות
אתן לאנשים לראות אותי בלי קליפות

שאני אבוא ואומר שנהיה לי טוב יותר אחרי הסגירת מעגל הזאת?
כן.
האם הייתי צריך את זה?
כן.
מה הלאה, אני לא יודע.
תגידו לי אתם.