|
|
|
אני מוביל אותך ברצועה
מנטאלית ומוחשית
על הריצפה על המיטה
על השולחן
בכל חדר בכל מקום
את אחריי
וכשאת מסתכלת עליי
שם מלמטה
העיניים שלך נוצצות
בביטחון אמיתי
את רגועה
יש שקט
בלי מחשבות
בלי שום הסחה
את לא צריכה מילים
יש מי שמבין
מאולפת להיות
מאולפת להרגיש
מאולפת לציות
מאולפת ברגש
מאולפת בלב
מאולפת במחשבות
כאן במיטתי את
אם כל הפטנזיות שבי
ומולם את אשת העולם
וגם שם את עדיין איתי
אני בך קיים בכל מבט
כבר העתיד לא משנה
לא משנה מה ישתנה
כבר לא מעניין מבחינתך
את רוצה אותי לצידך
וכמה שיותר
נוגע בגופך
והרטט עובר
אני מעביר בך
צמרמורת רגשות
מתרגשת להרגיש עוד
ועוד
תאוותי אלייך
גם שם וגם כאן
תאוותי אלייך
לעולם
אפלטון :
קבוצת אסירים שנכלאה מגיל רך במערה חשוכה ואשר רותקו בשלשלאות בצורה כזו שראשם מופנה תמיד אל צד אחד ולא יכול עוד לנוע. מאחורי האסירים ישנה חומה, ומאחוריה בוערת מדורה שלא נכבית לעולם, ומאירה את הקיר עליו צופים האסירים. בין האש לבין החומה חולפות בריות הנושאות פסלים. הפסלים, הנישאים מעל גובה החומה, והמוארים מצידם האחד על ידי המדורה, מטילים את צלליהם על הקיר עליו צופים האסירים. כאשר משמיעה אחת הבריות את קולה, שומעים האסירים את ההד השב מן הקיר. לפיכך סבורים האסירים כי מה שהם רואים בקיר הוא בעצם החיים המציאותיים. חייהם סובבים סביב הצללים וקולותיהם, האסירים מפתחים תרבות ושלל תאוריות לגביהם, ובונים את עולמם הרוחני על פי הדמויות על הקיר.
אחד האסירים מצליח להשתחרר מכבליו. שריריו מנוונים מרוב ישיבה בשלשלאות, וכוח כלשהו גורר אותו במעלה דרך עפר תלולה אל מחוץ למערה. האסיר נשרט ונחבל, וכאשר הוא מגיע אל מחוץ למערה, הוא אינו יכול לראות דבר משום שהוא מורגל לחושך של המערה ואינו מסוגל להתמודד עם אור היום. אחרי זמן מה, הוא מתחיל לראות צללים מטושטשים - כפי שראה על קיר המערה. אך ככל שהזמן עובר, והאסיר מתרגל לאור, הוא יכול להתבונן סביבו, ולראות שהבריות אינן צללים, והוא יכול להביט ולראות את הטבע, את הציפורים, ואת גרמי השמיים בלילה. הוא יכול גם להבחין בצלו שלו.
האסיר מחליט לחזור למערה, על מנת לספר לאסירים האחרים על נפלאות העולם שבחוץ ולשחררם. אך כאשר הוא חוזר למערה, שוב אינו יכול לראות דבר, משום שעיניו התרגלו לאור השמש ואינן יכולות לראות בחשיכה, והאסירים האחרים לועגים לו וטוענים שהוא התעוור.
הוא מנסה להסביר להם על העולם שבחוץ, אך הם מבטלים את דבריו בזלזול.
האסיר שיצא לאור עומד על דעתו, ומנסה להאיר את עיניהם של חבריו הכבולים, אך הם מחליטים שאם מישהו ינסה לשחרר אותם מכבליהם ולהוציא אותם מהמערה, הם ירצחו אותו כדי לא להתעוור בעצמם.
הבחירה זהו הכח שמייחד אותנו לכולנו בכולנו זכות הבחירה לאן להביט ואיך להסתכל על מה להתבונן ומה להכיל וברגע שנבין את זה שתמיד הכל בחירה, נוכל להיות שלמים יותר עם התוצאה לא משנה עד כמה היא נכונה לנו או לא
הכל תמון ביכולת לדעת את הבחירה, סליחה והגשמה, המשך ועבר, הכחשה ואמונה, השלמה.
ימים של הלב והוא נסגר והגוף בשגרה
הגלגלים בראש משמעים חריקה
הכל רגיל מתומצת
בית עבודה ואז בחזרה
המים בשמים רדודים
הימים קצרים מידי כמו עננים צרים
השמש בורחת
ובלילה שומעים רק את הצרצרים
ומה מסעיר מה שונה
מתי סוף העולם שאלת
ואז מתוך תהום
זה בא המחשבה
על מה באמת
מה אם אפשר
על אולי
אולי אחרי השלכת
אולי אחרי הפריחה
אבל את ידעת
זה בדם
זה שם
הרעב הרצון
לחזור אחורה בזמן
להפוך סדרי עולם
ובכל הודעה
הלב נפתח
ובכל שיחה
החיוך מתרחב
והגוף מתחמם
הראש עובד
ופתאום גשם פנימי
בין אם זו דמעה
או רטיבות
טפטת של שוני
אתחנתא של מנוחה
את אוהבת
אוהבת קצת שקט
קצת טיפה בים
הסוער הזעיר הזה שנקרא מדינת.ישראל
הראש לא מפסיק
אבל את מוצאת את השקט
או בבדס"מ
או בלב עמוק בפנים
הלב הים
לא מקום שכל אחד רואה
לא מקום שאף אחד יודע
רק אני
חיים שלמים
עד שמתעוררים
זהו מסע
חיפוש תמידי
בניה שלא נגמרת
ואת לא נגמלת
וכך היה
ניצוץ אחד ודי
הספיק להספיק
אש שלא תפסיק
והיא משתוללת
מדליקה ושורפת
את כבר שואלת
אם רק את בוחרת
ואולי רק נבחרת
תיק עם
כיס געגועים
והווה כידית
העתיד בפנים
ועדיין לא רואים
השבילים ארוכים
לומדת ללמוד
להיוולד מחדש
לאבד את הזמן
לרצות ופתאום להשתנות
להגיע ליעד ולשאול לאן לשאוף
מה כדאי לנשום
איפה לאכול
מתי ללעוס
איך לעכל
וזה בא והולך
והנה עוד מעט זה קורה
במסע הזה הלב מדבר
כמו גוגל מאפ
הם אומרים לך
למה לא עצרת השתקעת
בעוד מקצוע שקיים
ואת אומרת להם
אני עוצרת רק לעצמי
כל השאר לא אמיתי
מזל טוב סקסית
מהממת שכמותך
כבר מתגעגע שמש שאת
למרות שאתמול גם פירקנו
ומאחל לך עד 120 אושר
