לפני 3 שנים. יום שלישי, 27 ביוני 2023 בשעה 22:57
אנטונן ארטו היה איש תיאטרון צרפתי ששימש בימי חייו בכל התפקידים המהותיים של התיאטרון.
מ שחקן, ועד מחזאי וגם במאי. ועם זאת, השפעתו העיקרית על התיאטרון הייתה באסכולה שפיתח בתחום תיאטרון האכזריות.
בתור נער עסק ארטו רבות בלימוד מיסטיקה וקרא לא מעט מאגיה ועל רחוניות החיבור והשמה דגש על נפש. החיבור שלו לעולם הרוח והמיסטיקה גרם לו לתפיסה לפיה יש לערער על המודרנה בעולם התיאטרון בו עסק. בסדרת מאמרים שקרויה בשם 'התיאטרון וכפילו' מגולל אנטונן ארטו את משנתו לפיה התיאטרון המודרני כפי שאנחנו מכירים אותו נותן מקום מיוחד לשפה על פני המשחק עצמו, השחקן כאדם הופך לשולי בתווי הסיפור המתגולל.
לדעת ארטו, התיאטרון צריך לתת מקום הרבה יותר גבוהה ליכולות לאדם השחקן, לתחושות וליצרים והרבה פחות למילים ולסיפור והדיאלוגים הרבים המושקעים מוחקים את היופי ביכולת של המשחק לבטא את החיבור.
והיכולת ליצור דרמה באמצעים אחרים היה לטענתו של ארטו בגידה במקורות של התיאטרון שהם שימוש בדרמה כמעין פולחן טקסי ועוצמתי אישי מלקתי ומלכותי כאחד כאדם המניע את גופו כצליל הנפש ואת חידוד יכולתו ברוח הפנימית שנושבת בו.
אנטונן ארטו נשלח לבית חולים לחולי נפש ו נפטר בגיל 52 ממחלת הסרטן. הרעיונות המטורפים שלו והפיכת התיאטרון למשהו מאגי זיכו אותו בתואר 'אוונגרד' שהשפיע רבות על מחזאים ידועים במרוץ השנים, עד תולדת הפסיכו דרמה אבל הוא עצמו, על העוצמות הרגשיות בהן חי, התקשה לזכות בהכרה כ'שפוי' ואף שרעיונותיו חלחלו גם למיינסטרים, במרוץ השנים.
בדסמ זה עולם כלכך רוחני בעיני המתבונן התרוממות של חיבור, במסע נפשי בין כמה או שני עמיתים שהחליטו לתת ולצמוח מן תוך המיניות, לפעמים נדמה שההצגה הוא הדבר הכי חשוב כאן האקט הסשן המשחק העלילה התפקיד, אך זה מעבר בעיני זה חידוד הנפש בביטחון אמיתי שנוצק כי לתת למישהו יכולת לגעת בנפש ובגוף צריך חתיכת ביטחון, ומסע בתוך תמהיל בדסמי כלכך שובה עד אשר כל העולם נהפך ומתהפך לך, ועוד כמו בעולם המשחק כאשר ההיכרות כבר בנינו מתחילה בדמיון בצליל בחיבור ברחוק שמתקרב יותר אנחנו חובשים מסכה וקל לנו יותר בביטחון עחמי לבטא את עצמנו ללא חשש יש האומרים שסרט פתח תאבון למרקם מיני של אדון ושפחה אני אומר שהנגישות הפלטפורמות החברתיות והתנהלות מאחורי מסך או מסכה מאפשרת לנו להיות להתנסות מבלי חשש להיפגע באמת התפיסה משתנה הצורה שבה אתה מסתכל מתבונן על מיניות לעומת הנורמה משתנה, הכל מתחדד עד שלפעמים אם תשאלו אנשי בדסמ בקשר זה ניראה כאילו מערך זוגי בדסמי של חודש מרגיש כשנה, הזמן הולך לאיבוד בעולם הרוח והפילוסופיה התפיסתית פתאום נהיית המכתיב למציאות ולמציאת עצמך ובן זוג לך, בניגוד להתעסקות היום יומית והחסרת פשרות בנורמות חברתיות מובנות שמקבעות את הנפש והגוף כאחד, וחברה מלמדת אותנו תהיה בטוח במסגרת הנרומות שמתקיימות כל השאר מפחיד, והנפילה עוצמתית השפיות נמצאת בנורמל שמסביבך בנורמל שמוכתב ולא בעצמך.
ואז פתאום אתה מגלה את עצמך לעצמך ולעמך אתה זר משנה סביבה חברה אנשי קהילה מתמזג יוצק את עצמך לתוך תמהיל שליטה נופל וקם ולומד ללכת בדרך שהיא רק שלך יחודית לעצמך לא לעמך, נתיבי עולם השליטה ללא שפיטה וכל חודש הוא כשנה ואז שנה היא 12 שנים של מסע, ואתה מסתכל לאחור ואומר זה הבחירה הכי טובה ללכת נגד הרוח של העולם שהיה ולכיוון הרוח שבתוכך, וכל זה תוך אינטרקציה שמפתחת אותך האינטרקציה בין אדם לאדם בתוך תמהיל שבסיסו מיניות ומשם הצמיחה.
