נָתַתִּי רוּחִי בְּךָ וְאֶת חַיֶּית

מורכבות התזוזה 

בין שני עולמות 

פעם נכון

פעם לא

פעם..והיום ומחר

כן ולעולם לא 

בין הפסקה לעוד פיסקה

למרות שנראה שהנושא של שעון חורף ושעון הקיץ מלווה את האדם מימי בראשית לחלקנו,
השעון נחנך במציאות לא יותר מאשר כמאה שנים כאשר הבינו הגרמנים והבריטים שאם הם רוצים לחסוך בפחם, משאב חשוב כל-כך לתעשיית ההרג הקטלנית במלחמת העולם הראשונה עליהם לחסוך בתאורת הבתים ולנצל יותר טוב את שעות השמש בימי הקיץ. כך הופעל שעון הקיץ (את הרעיון הגה במקור בנג'מין פרנקלין, מאבות האומה האמריקאית) והוא מלווה מדינות רבות בעולם עד היום.

אז החלוקה בין שעוני קיץ לחורף התחילה רק לפני כ-100 שנה אבל הפער בין עשרים וארבע השעות ביממה לבין שעות השמש שלא ממש זורמות עם החלוקה הזו ולפעמים מחלקת מאורה יותר ממחצית היממה ולפעמים פחות, העסיק את בני האדם דורות רבים. אחד הפתרונות שנמצאו לשם כך היה החלוקה לשעות זמניות, חלוקה שקיימת ביהדות ובאיסלאם עד היום והייתה נהוגה גם ביפן כשעון הרשמי עד כמעט סוף המאה ה-19 והיא עובדת בצורה הבאה:

לוקחים את שעות היום השעות שבהן יש אור ומחלקים אותן ל-12 שעות זמניות. ואם יש 12 שעות אור ביממה אמצע ספטמבר ובאמצע מרץ אזי שכל 'שעה זמנית' שווה שישים דקות אבל בקיץ, שעה זמנית יכולה להגיע בארצנו ל-72.5 שעות ואילו בחורף, שהיום מתקצר, שעה שווה רק 47.5 דקות. השיטה הזו סייעה ומסייעת למאמינים רבים ביהדות ובאיסלאם לחשב זמני תפילות ומנהגים שונים חשובים תחילה של צומות בשתי הדתות, זמן הנחת תפילין ביהדות ועוד ועוד

הרעיון שיש משהו ששווה יותר בתקופה מסוימת ושווה פחות בתקופה אחרת, אינו בלעדי ל'שעות זמניות', אלא אלינו כבני אדם, אנחנו לא הופכים להיות צעירים ושעון הביו דופק לנו בעורפנו, ולעיתים נדמה שהאדם נועד להגיע לבשלות בגיל מתקדם יותר מהעשרה או העשרים ו,העבר תמיד נמצא שם מלווה אותנו אנחנו סופגים לומדים ורק עד שנדע הכל נצליח להגיע לאיזון, העתיד הציפייה נהיה כבד ככל שהזמנים משתנים ואנחנו בתפיסתנו מתרחבים כשהידע נצבר והאיטרקציות עם העולם נגלות יותר ויותר כך יותר ויותר ציפיות
לפעמים צריך לדעת לעצור להפסיק לחשב להתחשבן לחיות את הרע לתת לזמן לעבור.
ופחות להתעסק במה שווה יותר או פחות העבר או העתיד.
לחיות את הרגע זה לא דבר רע, נכון שיהיה נבון יותר שזה יקרה בטיימינג מתוכנן, אבל גם לזה אין מדע מדויק.
פחות דאגות פחות תהיות פחות ציפיות יותר נהנתנות יותר עכשיו ולתת לעתיד לבוא לעבר לעבור.
ולעצמך להיות כאן ועכשיו.

את לא באמת רוצה להיות צודקת
זה מעייף להיות צודק כל הזמן
אני רואה לך בעיניים
עמוק בפנים מתחת לפנים
את רוצה רק שקט
חמלה להיות פשוטה אישה

כמה אפשר לתהות
לחקור ולדעת
את רוצה רק לגעת
כי המגע הוא אמיתי
הצדק הוא אוויר
שמתנדף מהר
ומשאיר רק רגע קטן של גאווה

והכלוב האמיתי
הוא הכלוב שאת יוצרת לעצמך
נמאס לך להמציא תרחישים בראש
לרדת עד לגרוע מכל ורק אז לעלות
את רוצה להתעלות

את רוצה את החיים כמו סרט נע
אף פעם לא להיתקע
פשוט חיוך מילים ולסצנה הבאה
אני יודע את זה
בגלל זה אני כאן
דווקא ברגעים שאת...
אני מחבק
גורם לך לעצום עיניים
והראש שלך נרדם
על הלב

אני לא מזייף איתך

הגבולות שלנו הם הביטחון שבנו 

אני חייב לשים הכל על השולחן 

כל קלף לחשוף 

לפני את מורידה את המחשוף

אמרתי לך רק אמת 

באוויר הזה בנינו

אין בלון או וילון 

רק זוג 

פרנק הייז בגיל 35 צבר כבר ניסיון של שנים בתור מאמן סוסים ומדי פעם גם שימש כג'וקי (האיש שרוכב על הסוס בזמן המרוץ) אבל מעולם הוא לא חצה את קו הסיום עם הסוס המנצח.
בחודש יוני של שנת 1923 סוף סוף נקרתה בדרכו הזדמנות, סוס מרוץ אימתני בשם נשיקה מתוקה (Sweet kiss) עם מאזן של 1-20 בתחרויות (20 ניצחונות והפסד אחד) עמד לרשותו והוא יכול היה להיות זה שירכב על הסוס במרוץ שנערך בתחילת החודש בבלמונט פארק בניו יורק.

אלא שחוקי התחרות יצרו להייז בעיה. משקלו היה גבוה מדי על מנת להיות ג'וקי והוא היה רחוק כ-6 קילוגרמים מהמשקל הרצוי (65 קילו). הייז לא נכנע ובתוך זמן קצר ירד למשקל הרצוי. הוא עמד להגשים את חלומו.

ואכן, ב-4 ליוני 1923, במרוץ הסוסים שנערך בניו יורק ניצח הסוס 'נשיקה מתוקה' כשהוא מקדים בחצי ראש את הסוס שמגיע אחריו ועל גבו פרנק הייז, שזה עתה ניצח את המרוץ הראשון שלו. אלא שכשהגיעה שופטת התחרות לברך אותו על זכייתו היא גילתה משהו מפתיע ומחריד הייז לא ניצח את המרוץ הראשון בחייו אלא את המרוץ הראשון במותו. הוא חווה התקף לב במהלך המרוץ ומת במקום כש'נשיקה מתוקה' מצליח לרכב אל קו הסיום עם הג'וקי המת על גבו.

לכולנו יש חלומות ואז כשאנחנו קרובים לגעת בהם אנחנו מגיעים לשלב של רעב שמשתלט עלינו כלכך להגשים אותם, לההגשים את החלום ולפתוח את החלון לחלום שיאפשר לו להתאפשר, כמו ריח של מאפה בוקר זה פשוט מושך אותך אליו.
וזה יכול לגבות מאיתנו מחיר, שלא בהכרח ברצוננו לשלם, זה שאתה חולם לא עושה את המציאות של החלום או הדרך לחלום כדאית או ודאית לטובתנו, למשל בהרבה מערכות יחסים אנחנו גוררים רגליים, נותנים לדרך להרוס אותנו,כי החלום הזוגי מערפל אותנו, זה קל להתעוור מרגש ומאהבה, או להתעוור מהשגרה עד לרמה שגם כשאתה סובל ואתה פוחד שאם תלך לא יהיה לך שוב, ועדיף לסבול בשקט מאשר ללכת אל הלא נודע.
ברוב המקרים אתה מאבד כלכך הרבה מעצמך אבל אתה מפסיק ואז מבין שהכל בסדר, יש מקרים שפשוט נמשכים ונמשכים ומוותספים להם עוד ועוד טעויות שנערמות להן במחסנים עד שמגיע הפיצוץ הפנימי או הסביבתי.
לפעמים צריך להקשיב לקול הקטן הזה שאומר לך די..תעצור שניה, כמה אנשים חטאו כשלא הקשיבו לנפשם למוחם לליבם להיגיון עצמם ולגופם.

לאחר המרוץ קיבל הסוס 'נשיקה מתוקה' שם נוסף לשמו ומעתה נקרא 'נשיקתו המתוקה של המוות" (Sweet Kiss of Death). הוא לא שב להתחרות עוד. הייז נקבר במדי הג'וקי שלו שלושה ימים מאוחר יותר, זכר לעבודה שהגשים את חלום חייו בדרך טרגדית עד מאוד וגם בשל כך שהפך להיות הרוכב הראשון בהיסטוריה (והיחיד עד היום) שניצח מרוץ למרות שמת…

מסע של הנפש
לתוך מעמקי הרפש
והגוף מתלכלך
עולם כזה שלא יורד ממך
נדבק אלייך בכל צורה
האגו כחבר
שלא באמת קיים
איתך יד ביד
דוחף אותך
למעשים
בסיבובים חדים
ואז בקצה
משקה אותך לשוכרה
עד שלא תראה שום דבר
חוץ מהנפילה הברורה
או העלייה כפוטנציאל אופק האשליה
הוא רוצה שתבחר
ונותן לך תשובה אחת נכונה
מה שלא באמת קיים
לא באמת יכול לקיים
ושום דבר לא באמת מתקיים
מלכודת דבש מתוקה אך דביקה
אתה נשאר במקום
ומרגיש לרגע מלך העולם
ואז כשהרגע חולף אתה נשאר
במקום ולבד
כי אם אין לך את עצמך
אין לך באמת אף אחד לצידך
אתה מוצא בשקר נחמה
ממציא אותו כאשליה בתוך בועה
עוד תמונה ועוד תמונה מצגת לכולם
מקלדת של פנינים
היד רועדת מבפנים
ולא רואים את הפנים
אתה כבר לא סוחר באמת
אתה סוחר באשליה
בשביל השקט שמסביב
אבל השקט שבך אבד
ואז..
אתה מתעורר
היא העירה האירה אותך
ואתה כולך אמיתי נכון
מחוץ לבועה מחוץ למשחק
אבל עדיים יש שד קטן בראש
צועק לך בוא...ואתה כמו מכור
כשהאגו ער רוצה עוד קצת לשחק
מזל שיש אותה

"בציערותי הערצתי אנשים חכמים
היום אחרי שטעמתי את העולם אני מעריץ אנשים טובים."