דיאלוג
היא אמרה לי די כאן זה נגמר, כמה עוד אפשר
התהום עמוקה ואני על הקצה, לא..אני לא רגילה לקרקע יציבה..אני חייבת תזוזה השעון יש לו מחוגה..
הכל עובר הכל חולף, וזה קל לי לסיים..לגעת לדעת וללכת.. לא להתחייב, לזרום עם הנהר לאן שיקח..
אני לא רגילה.
תוקעת דגל ולתחנה הבאה לעוד יעד נכסף, אולי גם שם מחכה לי עוד אחד, אחת.... עוד חוויה.
אני אולי מכורה להתחלה לריח של החדש..
אבל אני כזו ו זו אני כובשת נכבשת וממשיכה, ככה הראש מתנקה והלב לא נפגע...
זה מוזר לי להיות באותו מקום עם אותו אחד יותר מדי זמן.
תעצרי תנשמי, טוב לך?
אם טוב לך תשארי, ואם רע תחתכי, פשטות
אל תפחדי מהטוב, מתוקים הם ממתקי המירמור.
ולא רגילים הם ממתקי ההרגשה הטובה, והשגרה.
מה שטוב תשמרי קרוב, מה שרע לפח..פשטות
אל תפחדי? כן אל תפחדי מהפשוט
אני יודע כמה קל להחזיק בענף, וכמה קשה לעזוב אותו.
הרגשה לא מוכרת להיות חופשי או להיות מאושר
תשחררי הכל? לא חייבת, החופש הבחירה נמצאת בכל דבר ודבר הכל זה נקודת מבט
כל פחד, ורתיעה...
תני לעתיד להיבנות מן ההווה, ולא מן העבר.
קל? ככה קשה.
קשה, קשה לי לשנות תפיסה,
להכניס מחשבה זרה, זרה לי, לא מכירה..
נוח לי עכשיו, לא יהיה נוח לי עוד דקה.
נוח לך בידי?
כן? אז למה שתחשבי לזוז, אם מצאת את התנוחה.
תחבקי חזק ואל תרפי, אנשים מחפשים את עצמם, ומתמכרים לחיפוש, במקום לעצמם.
לא יודעים להעריך את מה שבידם.
זה כמו סם, לחשוב שיש פה 30 מיליון בני אדם.
והנה מצאת אחד.
מצאתי.