כבר תקופה ארוכה שאני חווה התקפי נוסטלגיה. לפעמים אני קופץ כמה שנים אחורה ולפעמים לימי שישי, מתי שהייתי חוזר מהגן וכל המשפחה הייתה ביחד בבית הישן שבו גדלתי. לפעמים אני חוזר לצבא ולפעמים לחופש הגדול, בין שנות לימוד. זה גורם לתחושת כיסופים לימים שלעולם לא יחזרו וכן, גם לאנשים שלא אראה שוב, גם אם אנחנו עדיין מתראים כיום, בחלק מהמקרים. במשך זמן רב ניסיתי להבין מדוע אני מרגיש כך. הרי, אנשים נוטים ליפות את העבר. היו תקופות בהן חוויתי חרדות, לפעמים קיומיות, בהן לא ידעתי כיצד אגרור את עצמי קדימה ובמקרים אחרים, הייתי חולם על החופש שיש לי כיום. חופש כלכלי, החופש והיכולת לנווט וליצור את העתיד שאני רוצה עבור עצמי.
אז מדוע? ובכן, מפני שיש לי 'ספוילרים'. אני יודע כיצד כל התקופות הללו הסתיימו, כיצד התמודדתי עם התקופות הקשות ותמיד יצאתי בסוף חזק יותר ויש בזה משהו מנחם - לדעת. וכאשר אנחנו בהווה, אנחנו אף פעם לא יודעים כיצד הוא יסתיים.
ובנימה מתפלספת זו, בתור חובב היסטוריה, לפעמים אני חושב על העבר, העבר של אלפי שנים רבות אחורה, כאשר אגן הים התיכון היה מאוכלס באימפריות וממלכות שהרוב המוחלט של האנשים כיום מעולם לא שמעו עליהן. ממלכות אלו היו מנוקדות בערים סואנות - שכבר לא קיימות הרבה מאוד שנים, בהן חיו אנשים עם אותן חרדות ותקוות על מה שיבוא למחרת, בדיוק כמונו, כיום, ברגע זה. אך, הם נשכחו ע"י הזמן. אפילו אבק לא נותר מהם ומכל מי שהכיר אותם, על כל המחשבות הקיומיות שלהם.
יש בזה משהו מחריד ומצד שני מנחם ומעט מחבק, בעיני.
