בצעירותי הייתי נכנס לרוח ימי הזיכרון, קורא את הכתבות, צופה בתוכניות וכו'. לאורך השנים התחלתי להתנתק מכך בצורה לא מודעת. כיום אני פשוט לא פותח טלוויזיה, לא מקשיב לשירי האבל ברדיו ולפעמים כאשר אנשים חולקים עימי משהו עצוב שהם ראו, לוקח לי רגע להבין את ההקשר.
זה לא נעשה מחוסר איכפתיות או כבוד. יש לי חברים שנפלו במהלך השירות וענף שלם במשפחה שכבר לא קיים יותר. ובכלל, אני נוטה להיות מאוד מודע לסביבה ומה שקורה בעולם. מה שכבר לא מתאים לי זה רעיון ה-עם השמע הצפירה, נא להיות עצוב למשך 24 השעות הקרובות (שלא לדבר על החגיגה שבסוף היממה וכן, אני מבין את קונספט ה-אנחנו יכולים לחגוג בזכות אלו שכבר לא עימנו כיום). אני לא יכול להרגיש דברים על פי פקודה ואני לא צריך שיזכירו לי. אני חושב על המתים גם מחוץ לזמן המוגדר בצורה רשמית.
ובכל זאת, יום הזיכרון הזה הזכיר לי משהו שלא חשבתי עליו כבר כמה שנים. במהלך השירות שלי השתתפתי במבצע באיזה כפר שאת שמו אני כבר לא זוכר ובמהלך כמה שעות של מנוחה בבניין שהשתלטנו עליו, התיידדתי עם שני נחלואים. החלפנו סיפורים מהצבא, שוחחנו על החיים ודברים שמעניינים בני 20 וחלקנו חטיפים שהבאנו איתנו. בבוקר כל אחד המשיך לדרכו ומעולם לא ראיתי אותם שוב. כמה חודשים לאחר מכן, התחיל מבצע חומת מגן ואני שירתתי בגבול לבנון. במקרה הביאו לנו עיתון לעמדה שבאמצע שום מקום שביליתי בה ובמהלך ריפרוף בין העמודים, היכן שהוא ליד האמצע, הקדישו חלון קטן עבור צמד הנחלואים שפגשתי אז. זיהיתי את התמונות שלהם וקראתי את התיאור הלקוני - אחד מהם נפגע מצלף בג'נין או איזו עיר אחרת והשני נפגע גם הוא כאשר הוא ניסה להגיע ולסייע לחברו הפצוע. שניהם נהרגו.
זה גורם לי לחשוב על הארעיות של החיים. מפגש רגעי, וללא רס"פ שהחליט יום אחד שלא כהרגלו לארגן עיתון, בחיים לא הייתי חושב שוב על צמד החיילים הללו. אבל, כן נפגשנו, כן קראתי ואני כן חושב עליהם, שהפכו לחוויה אחת מני רבות שמעצבות אותי כבן אדם.
זהו, עכשיו לעבור את הצפירה ולהתנתק.